כך לא מפחדים מדף ריק

משחר ילדותם מזכירים לכותבים שדף ריק שצריך למלא במילים הוא מבהיל נורא ובעצם צריך לפחד מכתיבה. בעל טור ב – ESPN אמר פעם "אני שונא לכתוב". היה זה ריאיון על כתיבה בכלל ועל ספר שכתב בו הצהיר שהוא "אוהב את הנקניקיות, אבל לא להכין אותן". כותבים רבים מקטרים על ריבוי העריכות שכתיבה טובה דורשת. הנה למשל הסופר המנוח פיליפ רות אמר לאחר שפרש מכתיבת ספרים ומעט לפני שנפטר "המאבק בכתיבה נגמר", כאילו זה עתה שוחרר מהכלא. האווירה סביב הכתיבה בקרב רבים, כולל כותבים מנוסים, היא מלודרמתית ללא סיבה אמיתית. באחד מנאומי התודה על פרס שניתן לו על כתיבה קומית אמר הזוכה לארי דייויד (סיינפלד): "…מה שבאמת אירוני בכל העניין הוא שאני שונא כתיבה. שום דבר לא שולח אותי לישון מהר יותר מאשר להרים עט. תוך דקות אני כבה. ואני לא רק שונא לכתוב את הסדרות שלי אני שונא את כל סוגי הכתיבה. המלצות, פתקי תודה, מכתבים שמתרצים למה ביתי נעדרה מבית ספר, מכתבי השתתפות בצער – אלה הגרועים ביותר – כל הבעה של סימפתיה, אני כבר מעדיף להסיר לעצמי את הראש ולתת לאחרים לשלוח מכתבי השתתפות בצערי… וכמובן הנאום הזה. ברגע ששמעתי שזכיתי מיד התקשרתי לגילדת הכותבים ושאלתי מה הנאום הקצר ביותר שנכתב. כתיבת הנאום הזה הרסה את החיים שלי בחודשיים האחרונים…" וממשיך וממשיך לרדת על הכתיבה, ובעיקר להקצין דברים ולהצחיק.

לא רק בגלל לארי דייוידים כאלה מלאכת הכתיבה הפכה למעין רומנטיקה פנימית חמקמקה ומיוסרת, לדעתי שלא לצורך.

אבל כאשר זו האווירה ומלמדים אותנו מגיל קטן לפחד מכתיבה אין פלא שגם את/ה מרגישים ככה לפעמים. העניין הוא שאף אחד לא צריך להרגיש ככה. זאת אומרת אי אפשר ללמד אותך לאהוב כתיבה אבל כשצריכים או רוצים לעשות את זה אפשר רק לתרגל אותך להתמודד עם זה ולתת עצה אפילו איך לאהוב את הכתיבה, בלי לפחד ממנה. זה בדיוק מה שבכוונתי לנסות לעשות פה.

לקח לי הרבה זמן להבין שכתיבה יכולה להיות מלאכה מעשית ולא בהכרח ביטוי אמנותי או עיתונאי. אפשר לומר שכותבים הם אינסטלטורים או שיפוצניקים של מילים ומשפטים. כתיבה היא עניין של רישום ובנייה וסידור וקיבוע של מה שנמצא במוח שלך.

ברגע שהבנתי את זה, וככל שכתבתי יותר ויותר, התחלתי להרגיש את כוח המשיכה של הכתיבה: הרגעים המופלאים האלה שבהם יש לך רעיון נקי וחי והאינסטינקט הראשון שלך הוא "אני חייב לכתוב את זה", לא בגלל שהרעיון מוכן להיכתב או להיקרא בשלמות, אלא בגלל שהוצאתו החוצה היא הדרך היחידה לתת לרעיון הזה חיים. ברגע שמורידים משהו מהבוידעם במוח אל הדף (או אל מסך המחשב) זה כבר בחוץ, חי, בועט, מחכה כחימר ביד הקדר לשיוף ולעיצוב. זו הכתיבה – מלאכת השריית מחשבות ורעיונות שבצורתם המקורית והגולמית טרם בושלו עד הסוף.

אתם כותבים עכשיו, כשאתם קוראים את המילים שלי והן מעוררות את המוח שלכם לחשוב. אתם כותבים כשעולים במוחכם רעיונות, אתם כותבים כשאתם חושבים על תשובה טובה שעה אחרי שאיזה גס או גסת רוח אמרו או עשו לכם מעשה נבלה. כתיבה היא ראייה, כתיבה היא הקשבה, כתיבה היא חשיבה, כתיבה היא יצור חי. אפילו אם רק כתבת SMS או ווצאפ כבר כתבת. לא חושבים על זה ככה, אבל אפילו במסרים קצרים דרך הטלפון אנחנו פשוט מדברים, רק עם האצבעות. אף אחד לא מכריח אותנו לעשות את זה – אנחנו בוחרים לבטא את עצמנו בכתיבה, לפעמים זה אפילו נוח יותר משיחה בה צריך לשחק עם הקול או להעמיד פנים שאנחנו בסדר.

אני מחזיק לידי מחברת כל הזמן. כשעולה לי רעיון אני מניח אותו על הדף. היו פעמים שהייתי צריך לעצור בצד הדרך כדי לעשות את זה. היו מקרים שהפסקתי לאכול כדי לרשום רשימות ולכתוב דברים שצצו, ומעולם לא הפסקתי לאכול בשביל שום דבר אחר… לפעמים אני מתעצבן כשאני לא מצליח להוריד את המחשבות שלי מספיק מהר, כשאני לא כותב במהירות בה המוח חושב, כשאני איפשהו בלי גישה לעט, לנייר, לנייד, ללפטופ, כמו למשל במקלחת. אני צריך לדאוג לקטלג את הפתקים שאני רוצה לרשום במוחי כדי שאוכל להוריד אותם בשנייה שהמקלחת הסתיימה.

זה לא יומן. מי שיקרא את השרבוטים שלי ללא קונטקסט יחשוב שאני ג'וקר מבית המשוגעים ארקהם של בטמן, שבוודאי נמלטתי מאיזה מוסד סגור, אבל המחברת הזו היא ביטוי פיזי של חדר מבולגן במוח. אם תתנו למחשבות שלכם צורה מוחשית תוכלו לשלוט בהן טוב יותר.

ברור שהן לא צריכות להיות מחשבות מעוצבות. הדברים שאני רושם לרוב אינם מעוצבים. אני מדבר על איזה משפט מעניין שהגיע אלי פתאום, על צורת ביטוי מעניינת, אולי כותרת לפוסט או לפרק או כל רעיון קטן שיכול להיות גדול יום אחד.

עם גישה כזו עמוד ריק מפסיק להפחיד אותך. כשאנחנו עושים את זה נכון אנחנו אף פעם לא מתחילים לכתוב עם דף ריק. אני סומך על הכתיבה המקדימה שעשיתי במחברת ההיא ובראשי לפני שידיי נגעו במקלדת. האם הייתם בונים בית-עץ ללא עץ? האם הייתם ניגשים לחיזוק ידית של כיסא בלי מברג, מפתח שבדי או פלייר ביד? אתם זקוקים לחומרים האלה כדי לעבוד באופן תקין. למרבה המזל החיים זורקים עלינו חומרים חדשים כל הזמן.

ואז צריך לקטלג את זה ולתקן את זה. זו הכתיבה האמיתית. זו אינה מטלה. אפשר להיתקע במקומות מסוימים בתהליך, אפשר להתקשות ולתהות מהי הדרך הנכונה לעבור ממחשבה למחשבה, וזה בדיוק מה שעובר על הסופרים הגדולים ביותר.

הנה כך כתב על מלאכת הכתיבה אחד מאמני הכתיבה העברית, עמוס עוז, שחשף בספרו הביוגרפי הנהדר 'סיפור על אהבה וחושך': "כדי לכתוב רומן בן שמונים אלף מילה עליך להחליט, בדרך, כרבע מיליון החלטות: לא רק החלטות של מתווה ועלילה, מי יחיה ומי ימות, מי יאהב ומי יבגוד ומי יתעשר או ישתטה ומה יהיו שמות הדמויות ופרצופיהן ומה יהיו הרגליהן ועיסוקיהן, ואיך לחלק לפרקים, ומה יהיה שם הספר (אלה ההחלטות הפשוטות, ההחלטות העבות ביותר); ולא רק מתי לספר ומתי להבליע ומה מוקדם ומה מאוחר ומה לגלות בפירוט ומה רק ברמז (גם אלה הן החלטות די עבות), אלא בעיקר עליך להחליט רבבות החלטות דקיקות, כמו למשל אם לתת שם, במשפט השלישי לקראת סוף הפסקה ההיא, כחול או כחלחל? ואולי זה יהיה תכלכל? או תכול? או תכלת כהה? או בעצם כחלחל-אפרורי? והתכלכל-האפרורי הזה, האם להעמיד אותו כבר בתחילת המשפט? או מוטב שהוא יפציע רק בסוף המשפט? או באמצע? ואולי הוא בעצם משפט קצרצר לעצמו, נקודה לפניו ונקודה ושורה חדשה אחריו? או לא, או דווקא מוטב לכחלחל הזה שיישטף בזרימתו הגורפת של משפט מפותל ומורכב, עתיר איברים ושופע שעבודים? ואולי הכי טוב יהיה לכתוב שם פשוט את שתי המילים "אור הערב" וכלל לא לצבוע את אור הערב הזה בשום אפור-כחלל ולא בשום תכלת מאובקת?"

יש שמחה רבה בפתרון החידות הקטנות האלה. מה הפלא שבשנת 2020 יש יותר קורסים לכתיבה, באופן פרטי ולקבוצות, מהכמות שעמדה לרשות המין האנושי מאז ומעולם, לאורך כל ההיסטוריה?

אתה תפרח כסופר ואת תפרחי כסופרת אם לא תחששו מכתיבה כל כך, ולא "תאלצו" את עצמכם לעשות את זה. המתייחסים לעבודה שלהם (או לכתיבה שלהם) כמו לאיזה קיר בלתי עביר שעליהם לדלג מעליו בכל פעם מחדש, או כאל משימה שבוס אלמוני דורש מהם בתוקף לבצע, ישנאו את העבודה שלהם תמיד. שום טיפ שאתן לא ימנע מהם לצאת לציד חטיפים ושוקולדים כדי להתמהמה עוד קצת או כדי לא להפשיל שרוולים, להמשיך את הכתיבה או בכלל להתחיל אותה.

לא צריך לפחד לערוך את עצמך, לשנות את הטקסטים "המקודשים" שלך ואפילו להתאים את הקול שלך למה שנדרש. עליך לקבל כי העריכה היא חלק מהותי מכתיבה, בין אם אתם עורכים את עצמכם ובין אם מישהו אחר עושה זאת עבורכם. עריכה משמשת כזקיף פקוח עין חיוני. עריכה חוקרת את הכתיבה שלך ופוטרת אותה ממטענים חורגים. המנוסים לומדים להפוך את העריכה הקפדנית לחלק ממי שהם ככותבים. המטרה של כותבים היא לראות את המחשבות והרעיונות של עצמם כפי שאחרים עשויים לראות אותן, זו המתנה.

ברגע שמתחילים לכתוב עם הלך רוח של קוראים, הרבה מהאגו וחוסר הביטחון נעלמים. או-אז הכתיבה הופכת לאקט של נתינה. אין צורך להטריף את עצמך לקראת הכתיבה כפי שצריך להשקיע את עצמך בעבודה שעומדת בפניך ולתת לה לקחת אותך למסע. ואז? מטיילים על הדף – לא נאבקים בו.

כתיבה נעימה לכולם.

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך