ביקורת הספרים של טלי | המאבק שלי – מוות במשפחה

המאבק שלי התחיל כשעשיתי את פעמי לחנות הספרים הקרובה לביתי וביקשתי לרכוש ספר של הסופר קרל אובה קנאוסגורד. מאחר שאיני אלא מעריצה מושבעת של נורווגיה ונופיה, של סקנדינביה וסופריה, ושל הסדר והיופי הנורדי, אי שם בחלק הצפוני של העולם, ניגשתי עם אותה חדווה וערגה אל ספריו של הנורבגי התורן, אך בחנות הספרים דאגו להעמיד את הסדר על כנו ואמרו שאם כבר אני צוללת אל סדרת הספרים המכונה בשם (החשוד) 'המאבק שלי', מוטב שאתחיל בראשון. כך הופיע 'מוות במשפחה' בביתי ומאבק שלא ידעתי כמותו (מאז הספר האחרון שלא עבר עריכה מספקת), החל במלוא עוצמתו.

בגדול מצאתי סיפור אוטוביוגרפי שמספר על שנות ילדותו של הסופר, על התבגרותו, נישואיו ומשפחתו, כשברקע בוהק ועוטף את הכל המוות של אביו. אין זו אלא הזדמנות ספרותית להניע את גלגל הסיפור לאחור אל ילדותו. וכך בדיוק קורה, כשאני ושאר קוראיו המתעייפים מגלים את היחסים העכורים ששררו ביניהם, חושפים את הניכור הגדול במשפחה ובכלל נכנסים אל השינוי שמחולל המוות במה שנותר ממערכות יחסים מורכבות.

"אינטנסיבי ושופע חיות" כתבו עליו ב'ניו-יורקר' אז צלחתי את 100 עמודיו הראשונים למרות שהיה לי קשה. "מרתק לכל אורכו. פשוט מעולה" הוסיפו, אז אזרתי אומץ ובעיקר סבלנות – והמשכתי, למרות שכבר דילגתי על עמודים. ואז שמתי לב שאני מעבירה על הספר ביקורת עוד לפני שסיימתי לקרוא אותו. סיימתי, אז בואו נתחיל shall we?

אהבתי בספר: הניחוח הנורווגי ופיסת האדמה הצפונית והנקייה, הקור העז בחורף, ימי האביב הממוזגים שמזרימים נהרות ומפלים ליד בתים וירק עד, המרחקים מבית לבית, היעדר הצפיפות, שליטתו של הטבע והתחושה הנורדית באוויר לפעמים מספיקים על מנת לסחוף אותי בקריאה, גם אם הקריאה לא משהו.

ברגע שהספר נוטש את תיאורי הפרטים היומיומיים-מייגעים ומתחיל להתעסק בסיפור האמיתי, ברגע שהוא מתאר את מות אביו, מספר איך התדרדר לאלכוהול או באיזה מצב השאיר את אימו כשגר אצלה בשנים האחרונות לפני מותו – השיט במימי הפיורד התכולים הופך נעים ומעניין. אלו רגעים (בודדים) בהם 'מוות במשפחה' מתעורר לחיים, ולו רק לעמודים בודדים.

פחות אהבתי בספר: חובבי החלוקה הברורה וההפוגות הספרותיות שמייצרות חופשות מתודיות קצרות מספרים היכונו – זה ספר בלי פרקים, אבל זה כן גבב של מילים שלפעמים נדמה שאין בהן חלוקה ברורה. המשפטים? ארוכים מדי. סימני פיסוק? יש אבל לא הרבה ולא תמיד במקומות הנכונים.

כמו מדוזות וזפת על חוף מבשר רעות לציבור המתרחצים, כך מופיעים סימני האזהרה הראשונים ב'מוות במשפחה'. אולי מפני שהתחלתי לקרוא אותו אחרי סדרה של ספרים אחרים ששאבו אותי פנימה, ציפיתי להרבה-הרבה יותר. אולי בגלל הביקורות המהללות והעובדה שמחכים לי בסדרה הזו שישה ספרים נורווגיים רציתי כל כך לאהוב אותו, אבל הספר הזה לא הצליח לחבר אותי לכלום כבר בתחילתו. לא הבנתי מה רוצה הסופר ועל מה הוא מדבר. לא הבנתי למה לא פיסקו אותו כמו שצריך, לא הבנתי למה אני לא נהנית מהקריאה. אולי זה רק חוסר הריכוז שלי? אבל גם בהמשך, לאחר שהרמתי אותו בכבדות שוב ושוב מהשידה עמוסת הספרים שליד המיטה, לא הצלחתי להבין מה כל כך מדהים בספר הזה?

אחת המחלות העיקריות שלו – ירידה מתישה לפרטים מעייפים ולא רלוונטיים, שוב ושוב ושוב. העמודים הבודדים בהם מתרחשים סיפורים בעלי משמעות פזורים בין יותר מ-400 עמודיו כמו יהלומים נטושים במכרה פחם ענק. לא זוכרת שדילגתי ככה על כל כך הרבה עמודים בספר. זאת אומרת זוכרת – אבל לא ככה. בהתחלה, באמצע ואפילו בסוף (היותר מעניין) דילגתי ודילגתי.

זו לא הסיבה שאני קוראת. הרי יותר קל לדלג על 400 עמודיו ופשוט לקרוא ספר מעניין יותר. לא היתה לי סבלנות אפילו לחזור אל העמודים שדילגתי עליהם. המסתורין היחיד שהשתלט על הספר הופיע בצורת השאלה: "הרי היו כל כך הרבה ביקורות טובות על הספר, אז מה הקטע?!?"

"כשנכנסנו למטבח שפכתי את המים, סחטתי את המטלית ותליתי אותה על שולי הדלי, ואילו סבתא התיישבה במקומה הרגיל. כשלקחתי את המאפרה מהשולחן הסיטה הצידה את חלקו התחתון של הווילון והציצה החוצה. שטפתי את המאפרה," כתוב בעמוד 352 וזה לא נגמר "חזרתי ולקחתי את הספלים, שמתי אותם בכיור, הרטבתי את מטלית המטבח, התזתי מעט תרסיס ניקוי על השולחן והייתי עסוק בניגובו כשאינגבה נכנס"… ואם חשבת שזו הכנה לשיחה מרתקת עם אינגבה אז: "נושא שקית ניילון בכל יד. הוא הניח את השקיות והתחיל להוציא את המצרכים. תחילה את האוכל לארוחת הערב…" ולא נמשיך…

אין כל כך ספר בספר, אבל יש תיאורים מיותרים למכביר, שיותר מזכירים דו"ח מאשר "סדרה לספרות יפה" כפי שמיטיבים בהוצאת הספרים 'מודן' להדגיש מעל שולי בספר.

רגע השיא בקריאה: הרגע בו קרל אובה מקבל את הבשורה על מות אביו ומתעורר הדיסונסס בין האבא המנוכר, ממנו חשש לאורך כל חייו, לבין תגובתו האינסטינקטיבית שבאה לביטוי בבכי קורע לב… רגעים בספרות ובחיים שמזכירים לנו עד כמה רובנו קשורים להורינו, קשים ומרים ככל שהיו.

שורה תחתונה: חובבי חפירות ואוהבי הפרטים המיותרים – מחכה לכם פה חגיגה של תיאורי חיים בנליים. כל כך חבל שמעט היהלומים שכן חבויים בין עמודיו עטופים בהררי אבק, פחם ורגבי עפר. אולי 100 עמודים מבין מעט יותר מ-400 עמודיו שווי ערך ספרות יפה – כל השאר הוא דו"ח שלא עבר עריכה מספקת. את המשך הסדרה בוודאי שלא אקרא, במיוחד אם הפרק הראשון  במאבק שלו הפך ל'מאבק שלי'.

שני כוכבים של אכזבה מתוך חמישה שיש לנורווגיה ולסופריה להציע