ביקורת הספרים של טלי | הראיון האחרון

סימן השאלה שמרחף מעל 'הראיון האחרון' של אשכול נבו הוא גם הקץ' של כל הספר. מצד אחד זה ספר ככל ספר, זאת אומרת ספר שיש בו עלילה מסוימת, ומצד שני נשאלת השאלה האם זו ביוגרפיה? בכל זאת ספר שמבוסס על ראיון, למרות ששום דבר אחר לא מרמז שזה אמנם ספר אוטוביוגרפי.

ולסקרנים שביניכם הנה החדשות ועיקרן תחילה: בגדול זה סיפור על בחור צעיר, סופר, שסובל מבלוק כתיבה, חי בייסורים בתוך ה'לימבו' של הכותבים, נמצא על סף פרידה מאשתו ומנסה לארגן מחדש את חייו, שעה שהוא עונה על שאלון שנשלח אליו מעיתונאי כלשהו. זה ספר שכל מרכולתו מבוססת על אותן שאלות ותשובות לריאיון (האחרון), שמתאר בין היתר את סיפור היכרותו עם אשתו, מתאר את ההתאהבות ואז את ההתרחקות – ולמעשה מתאר את חייו דרך אותו ראיון.

אולי זה ראיון פנטסטי שאשכול תמיד רצה שיערכו עמו, וכשזה לא קרה ערך עם עצמו? אולי זה סתם רעיון מעניין לפריסת נרטיב מומצא בטכניקה יצירתית של סופר מנוסה כאשכול? אולי שניהם גם יחד?

כי… אתם מבינים, זה ספר שמספר סיפור לא קל. הוא חושף כי מאחורי הפרסונה המצליחה של סופר נאה וחמוד בעל שם מסתתרת הפרעה דיכאונית כרונית, עם חיי נישואין מעורערים שמתפוררים מול עיניו, עם חבר גוסס ועם תחושת בדידות מעיקה. האם הוא באמת חווה את החיים ככה או שזו דרך מתוחכמת למשוך את הקוראים לקריאת שאר ספריו? זה המסתורין שאופף את הספר וזו שאלת השאלות שמרכיבה את חוויית הקריאה.

אהבתי בספר: את סימני השאלה. המציא את הסיפור? פרט את חייו לקווים מדויקים? ערבב את הכל כנהוג בקרב סופרים? כדי לבדוק את זה מצאתי את עצמי עוסקת בקריאת פרק ואז בדיקה באינטרנט בין אם מציאות קראתי או דמיון? זו טכניקה שהפכה עבורי לחלק פעיל בקריאת הספר הזה ודרך מעניינת לחוות אותו.

מעבר לכל תמיד אהבתי ועודני אוהבת את הכתיבה של אשכול נבו, את העובדה שהמדובר בכתיבה רהוטה, קלילה ועכשווית, בה הסופר משתמש בשפה בת ימינו ולא מנסה להעמיס עליה ביטויים ומילים שחלפו מהעולם, או שמסתתרים רק בספרים, רק על מנת להפגין עושר לשוני. תמיד היה בכתיבה של אשכול נבו משהו מאוד עממי ונעים, ודבר לא השתנה גם במקבץ המילים הזה. והספר? פשוט ומעניין.

פחות אהבתי: לעתים מתקבלת התחושה שכמו הסופר שהוא מספר עליו (הוא? לא הוא?) גם לנבו היתה בעיה עם כתיבת הספר הזה, והוא לא באמת ידע מה לכתוב. כאילו הוצאת הספרים לחצה עליו להוציא עוד אחד, כי הגיע הזמן – לא כי היה לו מה לספר. סליחה, אבל לפעמים הספר הזה מרגיש כמו 'חירטוט'. זאת אומרת הרגשתי לפרקים כאילו קצת עובדים עלי. לכי תדעי – אולי אחרי כל הספרים שכתב (נדמה לי ששמונה עד ספר זה), ביניהם רבי מכר, הבחור באמת נתקע ואין לו מה לכתוב? לפעמים השאלות והתשובות שבראיון מרגישות קצת בנליות והאווירה הכללית שמתקבלת היא שנבו התלבש על קטע/רעיון ורכב עליו, על חשבוני, לאורך כל הדרך… ממש עד למילה האחרונה בספר 'ושלחתי'.

רגע השיא בקריאה: תצחקו עלי אם בא לכם אבל מה לעשות שבמהלך הקריאה גיליתי בפעם הראשונה מה שרובכם ידעתם – שנבו אשכול הוא אמנם הנכד של ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל – הדמות המיתולוגית שבשנות השמונים הפכה לשטר על סך 5000 שקלים… לוי אשכול. היו עוד שיאים שמורכבים מאימות פרטי ביוגרפיה וזרימה סיפורית, אבל היי, זה השיא שלי…

שורה תחתונה: כתמיד, ספריו של נבו אשכול קולחים כמים זכים מברז יוקרתי. כל מי שאהבו את ספריו הקודמים יאהבו גם את זה, ולו רק בגלל סגנון הכתיבה שמלווה את יצירותיו כחוט השני.

ארבעה כוכבים מתוך חמישה של סימני שאלה, תשובות ואהבה לסופר ולכשרונו

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך