ביקורת הספרים של טלי | עד שיום אחד

"שני ילדים בני שבע שוכבים על הגג. ילד וילדה. האחד הוא שלומי, השנייה היא אֵלה. הם שוכבים בין דודי השמש ורואים איך מוציאים גופה מהחלון. זה הרגע שבו מתחיל מוחו של שלומי לרשום" – כך מתחיל ספרו הנפלא (והראשון!) של שמי זרחין, 'עד שיום אחד'. מזל ששלומי התחיל לרשום, וכל כך חבל שבשלב כלשהו הפסיק.

'עד שיום אחד' הוא ספר מפעים, שמורכב מאלפי פיסות ותיאורים על משפחה, שהמושג משפחה מתרחב בה לממדים של 'משפחברים' – בני משפחה שאין להם קשרי דם אבל יש להם קשר ערכי. אלה קשרים אינטימיים וחמים בין אנשים שונים שהספר סוגר עליהם זום רב עוצמה, עמוק בתוך שכונה טבריינית רבודה ברגשות אנושיים כשמחה, אושר, עצבות, געגועים, התבגרות, זקנה ועוד שלל צבעי הקשת של הרגש האנושי, והכל מחולק לארבעה חלקים: פרולוג, ועוד שלושה פרקים שפותחים את הסיפור בסוף שנות השישים וסוגרים אותו אי שם בשנות השמונים.

אהבתי בספר: לא רק "אהבתי בספר" אלא "התאהבתי בספר". אהבתי ששמי זרחין מתחיל את סיפורו במשפחה שלו וכמו עלי כותרת של פרח מלבלב הסיפור נפתח לעוד ועוד סיפורים, ובשלב כשלהו הסיפור מתרחב לערים נוספות, ולארצות אחרות וליבשות רחוקות.

'עד שיום אחד' עושה את כל זה כל כך טוב, מקסים ולא משעמם. נעים וטעים ליהנות מהצוף הסיפורי שלו, שמשאיר טעם קריאה מתקתק. בכל התפתחות נרטיבית חבויים עוד ועוד דברים, ואנשים, ופרטים שמשתלבים בסיפור הגדול. למרות כל הפרטים הספר מצליח לא לשעמם אף פעם. אולי כי הוא מספר על יחסים בין אנשים, על משפחות, בתוך משפחות, בין משפחות ועושה את זה אנושי, וחם וקולח. אולי מפני שהוא לא מתיימר לדבר בשפה גבוהה, אלא שם דגש על ניסוח קולח. אולי מפני שהוא פוקח עיניים ומבהיר עד כמה החיים שבריריים ומיטיב לתאר איך אנשים יכולים להפוך להיות חלק משמעותי כל כך, האחד בחייו של חברו. לא זוכרת שקראתי ספר שהכניס אותי כה יפה לתוך משפחה לא שלי, ועדיין הרגשתי כל כך בבית.

זה סיפור על כולם, על האנושות, על תרבות, על כך שאם רק מתאמצים קצת להתמקד באדם, באמת מתמקדים בו, מגלים המון סיפורים מרגשים, מצחיקים, מפעימים, ולמעשה רואים באמת שכל אדם הוא עולם ומלואו.

'עד שיום אחד' הוא ספר עשיר. עשיר בסיפורים, ברגשות, בתובנות, בתיאורים קסומים. כך הופך ספר לחיה נדירה בג'ונגל הספרים שאני מתהלכת בו מאז התחלתי לקרוא. הוא מסוג הספרים שמשאירים ואקום כשהם נגמרים. הייתי חייבת להתחיל לקרוא ספר אחר במהירות, ולו רק להקל קצת על קשיי הפרידה.

פחות אהבתי: אין.

רגע השיא בקריאה: 462 עמודים יש בספר ורק הרבה אחרי החצי מופיעות 3 המילים 'עד שיום אחד'  שמבהירות את המסר המרכזי שהספר מבקש להעביר, גם אם מחברו לא התכוון לכך – אין "עד שיום אחד", יש עכשיו! למה זה רגע השיא בקריאה שלי? שאלתי את עצמי את אותה שאלה. יתכן שזה בגלל שגם אני נמצאת בתקופה של כמיהה והרהורים אחר איזה דבר מה לא מושג. אולי כי גם אני פותיתי אחר האשליה שעלי לחכות למימוש, אבל אחכה רק 'עד שיום אחד' אוכל לממשם.

שורה תחתונה: ספרים מושלמים מתאימים לכולם. וזה ספר מושלם. אם בכל זאת לפלח את ההמלצה עליו אז הוא מתאים במיוחד לאוהבים להיסחף אחר ספרים שמנתקים אותם לחלוטין מהמציאות של עצמם. פשוט גורמים להם לנטוש את חייהם בזמן הקריאה, לצוף לעולם אחר, עשיר ברגש, לרחף מעל מקומות ואנשים שלא ביקרו, ולנחות רק כשסגרו את הספר.

חמישה כוכבים מתוך חמישה אפשריים בספר הכי מושלם… עד שיום אחד אגלה, אולי, ספר טוב ממנו

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך