ביקורת הספרים של טלי | הסיפור השלושה-עשר

שני סיפורים מקבילים לכאורה נשזרים ב'סיפור השלושה-עשר'. מחד עומד סיפורה של מרגרט לי, בחורה צעירה שתחביבה הוא לכתוב ביוגרפיות של סופרים עלומי שם, וכאלה שעדיין לא זכו לתהילת עולם, ומנגד סיפורה של וידה ווינטר, סופרת מפורסמת בעולם הספר. ווינטר זו נוטפת מסתורין, היא סופרת מצליחה שכולם רוצים לראיין, רק שבכל פעם שמראיינים אותה היא ממציאה סיפור אחר אודות חייה. אף אחד לא מכיר או יודע את סיפורה האמיתי.

ואז מרגרט, שגרה עדיין עם הוריה ועובדת בחנות הספרים של אביה, מקבלת מכתב מפתיע מהגברת ווינטר, שמזמינה אותה לראיון במטרה לכתוב את סיפורה הביוגרפי האמיתי. השתיים נפגשות באחוזתה הגותית של וידה ביורקשייר, אנגליה, שם מתנהל סיפור הספר המעניין הזה.

זהו ספרה הראשון של הסופרת האמיתית, דיאן סטרפילד, בוגרת לימודי ספרות צרפתית באוניברסיטת בריסטול, שכבר בספרה הראשון הצליחה לטפס לראש רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס וזכתה לאינספור שבחים על היצירה הזו, ובצדק.

אהבתי: בנוסף לאווירה האנגלית המסתורית, הוויקטוריאנית, הגותית והאפלה שאני כל כך אוהבת, בעיירות הקטנות, הקרות והקודרות של אנגליה, לצד הנימוסים הבריטיים ואורח החיים הנוח שמקיימים האנגלים על האי שלהם, אהבתי את המורכבות של הסיפור. החשיפה ההדרגתית של האמת, בטכניקת מתח טובה, שבתה אותי. בכל פעם נגלה עוד פרט ועוד אחד באופן מרתק שמקשה על נטישת הספר לטובת מערכי החיים של עצמך. מצאתי ספר מעניין, סוחף ומרתק בו סופרת של סופרת (וידה), שהיא לא יותר מדמות, כורכת את כוריה סביב דמות אחרת (מרגרט) וסביב הקוראים, ומפתה להמשיך לקרוא גם אם כבר ממש מאוחר.

פחות אהבתי: בניגוד לספרים אחרים שהרגשתי לגמרי שם, בלוקיישן בו מתרחש הסיפור, בחדר העץ, ליד החלון שצופה אל האגם או בתחנת הרכבת הישנה, ולמרות העניין הרב שמצאתי בספר הזה, נשארתי פה, במיטה שלי, על הספה שלי, ליד הכרית שלי, ליד היצור השעיר איתו התחתנתי. אמנם אף אחד מאלה לא ממש פגם מהנאתי, אבל קיוויתי שגם הפעם אצא לטיול בין השורות. זה לא קרה.

ועוד דבר – למרות שהסיפור מסופר טוב ומותח, מצאתי ש-414 עמודיו לא מצדיקים את 414 עמודיו. בעיני דיאן סטרפילד הצליחה ליצור סיפור מותח ומעניין אבל לא הצליחה למרוח את החמאה על כל הפרוסה…

רגע השיא בקריאה: הספר עשיר בגילויים טלנובליים מפתיעים אודות גיבורות הסיפור, אבל היה רגע אחד שקסם לי במיוחד – כשמרגרט לי מגלה, בלילה קר וסוער, גילוי חשוב אודות הסופרת, למרות שניתן היה להבין דברים אחרת. עדיף שלא אכביר במילים.

שורה תחתונה: הספר אמנם טיפה קיצ'י ומלא במוטיבים טלנובליים, אבל הוא ספר טוב מאוד, שזוכה אצלי לקטגוריית "ספר הסחת דעת מושלם". הוא כתוב וערוך היטב, לא דורש התעמקות רבה מדי, קליל, מותח, בנוי טוב, מעניין ומלא קסם… כמו שאני אוהבת את הגברים שלי.

4 כוכבים מתוך 5 של מסתורין גותי-ויקטוריאני-בריטי

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך

למה חשוב לכתוב ספר בקצב מתון (ואיך לעזאזל לערוך אותו)

לכותבים חסרי ניסיון יש נטייה לשבת שעות בבת אחת כדי לכתוב את ספרם ולנסות ליצור פרקים שלמים בישיבה אחת. לא מומלץ לנסות לכתוב את כל הספר, אפילו לא את רובו, אפילו לא את חלקו בישיבה אחת או שתיים או שלוש. הרי כשמדובר בכתיבת ספרים לחץ כזה הוא מתכון לכישלון ולייאוש. אלא אם כותבים חוברת דקיקה, נניח פחות מ-10,000 מילים, סביר להניח שאף אחד לא יצליח להתחיל ולסיים את ספרו תוך שבוע או אפילו חודש. המפתח לצלוח פרויקט כזה בהצלחה הוא התחייבות אישית, כל אחת ואחד כלפי עצמם, להתקדמות מתונה אך עקבית.

לפניך שלושה טיפים קריטיים שסביר להניח שכל סופרת וסופר יסכימו איתם:

חשיבות כתיבת ספר באופן מתון אך מדוד:

אני מאמין גדול במכסות, ז"א ביכולת מעקב מספרית אחרי ההתקדמות בכל סשן כתיבה, נניח תוך ספירת המילים או עמודים שכתבת בישיבה אחת, הן על בסיס יומי והן בסך הכל. ספירות שכאלה ממלאות אותך באחריות כלפי ההתקדמות של עצמך, בזמן שהמספר הכולל מאפשר לך לקבל תמונה גדולה יותר. בספר ממוצע יש כ-250 עד 300 מילים לעמוד, כך שכולם יכולים לעקוב בקלות אחר התקדמות ספרם, למשל על ידי מחשבה על כך שכל 1,000 מילים שוות לארבעה עמודים, בערך.

כסופר צללים צעיר וחסר ניסיון, כשכתבתי את ספר הביוגרפיה הראשון עבור לקוח, כיוונתי ל-1,500 מילים ביום, בהשראת העובדה שסטיבן קינג סיפר שהוא מנסה לכתוב שישה עמודים בכל יום. כמובן שלא הצלחתי לעשות זאת באופן מושלם, אבל ככה… הצלחה פה, כישלון שם… הצלחתי לסיים טיוטה בת ​​118,000 מילים (קצת פחות מ 500 עמודים) בערך בחמישה חודשים.

זה קצת מופרז לחשוב שרובנו יכולים לכתוב 1,500 מילים ביום… 750 זו הנחה ריאלית יותר, במיוחד עבור אלה שיש להם גם יום עבודה לצד הכתיבה, המולת חיים, משפחה, ילדים קטנים או מאה דברים אחרים שגוזלים משעות יומם. אבל 750 מילים ביום זו משימה אפשרית עבור כולם, לו רק יכוונו למטרה/מכסה מוגדרת ויקפידו לדאוג שהמטרה הזו תושג לעיתים קרובות ככל שיוכלו. מניסיוני, זו הדרך הבטוחה והיעילה ביותר לכתוב ספרים.

נתקענו? עוברים לחלק אחר בספר, מנסים לערוך משהו שנכתב אתמול או קופצים לכתיבת סצנה אחרת לגמרי. הנתקעים יכולים גם לערוך מחקר לפרקים נוספים שרוצים לכתוב בהמשך, העיקר שלא לוותר, להמשיך לכתוב ולהתקדם.

ואז חשוב לערוך את הספר:

כבר כתבתי מאמרים ואינספור הערות על כך שמלכת הכתיבה היא העריכה. למעשה העריכה היא המלכה של כל תהליך יצירתי. לא תמיד הרגשתי ככה. כשלמדתי בבית הספר שנאתי לחזור ולערוך דברים שכתבתי. זה היה משעמם וגזל יותר מדי מזמני הפנוי, שמאז ומתמיד הערכתי כיקר. הרי סיימתי ליצור את החיבור הזה, מה אני צריך עכשיו להעביר את מוחי למצב חשיבה טכני ואובייקטיבי יותר? יותר מזה… זה היה תהליך קצת מאכזב, כי המילים מעולם לא נראו טוב על הדף כמו הדרך בה הרגישו בזמן שכתבתי אותן…

אבל עובדה היא שעריכה משפרת כל טקסט לאין ערוך (לא טעות כתיב). אי אפשר להדגיש את זה מספיק – חשוב מאוד לערוך כל יצירה. והנה הסופר סם סייקס פרסם בטוויטר, בבדיחות הדעת, שבעה שלבים שעוברים על סופר במהלך כתיבת ספרו: 1) זה טוב! 2) זה בסדר… 3) זה רע! 4) אני רע!! 5) אני הכי גרוע שיש!!! 6) אלוהים עשה נס והרוג אותי בלי שארגיש 7) הגזמתי… הספר בסך הכל בסדר.

כנראה שלעולם לא נרגיש טוב עם ספר שכתבנו כמו בפעם הראשונה שכתבנו אותו. הטיוטה הראשונה ההיא הופכת לנוסטלגיה ספרותית דביקה. זה לא אומר שהטיוטה הראשונה הזו היא הטובה ביותר שנצליח לכתוב. כדאי לזכור שג'יי קיי רולינג זוכרת ומתענגת על הפעם הראשונה בה סיימה דראפט ראשון של הארי פוטר, למרות שהדפים האלה, שמילאה בלחשי קוסמים, לא היוו את הגרסה הסופית. אפילו לא קרוב לגרסה הסופית.

רק בהדהוד שקול לאחור ניתן לראות שהביצוע של הרעיון המילולי שלך לא ממש מתיישב עם הדימוי המפואר שהיה לך בראש. אפשר להתקרב לחזון ההוא רק באמצעות הקדשת עצמך לשיפור ולעריכות. יש הרבה משאבים שבהם ניתן להשתמש בכדי ללמוד עוד על עריכה, ותוצאת כל עריכה, ככל הנראה, תראה קצת שונה מקודמתה. ישנם סופרים שנדרשים לארבע טיוטות שונות לפני שהם מרגישים מספיק בטוחים בכדי להגיש את יצירתם לסוכני ספרות כאלה ואחרים.

זה מה שהם עושים עם הטיוטות שלהם, על מנת להגיע לתוצאה מוגמרת:

כותבים את הספר מההתחלה ועד הסוף: נשמע כאילו סיימו את הספר, אבל לא. למרות שכתבו הכל (כביכול) עדיין אין להם סיפור טוב כמו שהיו רוצים. הרי ההתחלה לא תואמת את הסוף עליו חלמו והדמויות עדיין לא נראות ממש אמיתיות. אבל, זה השלב בו הם בוראים את העלילה ואת הדרך בה הדמויות החשובות בסיפור צריכות לתקשר זו עם זו. כעת הם מוצאים את הפורמט של הספר ואיך הסיפורים הנפרדים מתמזגים בסופו של דבר, גם אם התוצאה עדיין לא מושלמת. בכל פעם שהם נתקעו או היו מתוסכלים מהטיוטה הראשונה, הם בחרו להמשיך ועל פי הצורך להשאיר קטע ריק או פרק ריק.

עוברים על הספר פעם שניה ויוצרים פירוט נוסף: כעת קשה להם במיוחד להבין איך להעביר במילים עימות חשוב בעלילה, או לטפל בקונפליקט מרכזי, כי במהלך הטיוטה הראשונה הם פשוט לא יודעים מספיק על הדמויות שלהם ועל הספר שהם מנסים לכתוב. אז הם עוברים עליו פעם שנייה, מבינים טוב יותר את המטרות שלהם, וההבנה הזו מאפשרת להם לכתוב בביטחון רב יותר. הם ממלאים ​​את כל המקומות הריקים שהשאירו בספר ויוצרים סיפור שלם יותר, אך עדיין ארוך מדי. הטיוטה הזו ארוכה מהראשונה. ייתכן שארוכה מדי.

גוזרים מילים ומחדדים את הספר: עכשיו כשיש להם את הסיפור המלא על דף, כל שנותר להם לעשות הוא לספר אותו באופן מדויק יותר. כמו פסלים שחורטים באבן, כך גם הסופרים נפטרים ממילים מיותרות ומעצבים טוב יותר ביטויים ריקים. הם מעזים והורגים חלקים שלמים בספר, אולי אפילו חלק מהדמויות, ובעיקר את אותם קטעים בספר שהיו חשודים כמעניינים אבל לא הוסיפו לסיפור כלום. הם עוברים פרק אחר פרק, שורה אחר שורה, וגוזרים לעתים 55,000 מילים (בערך 220 עמודים). הם לא מוחקים אותן לגמרי, אלא מכניסים את המילים והחלקים המיותרים למסמך נפרד. והנה יש להם דראפט שלישי קצר ומהודק יותר.

מראים לאחרים את הספר: לא משנה כמה הם טובים בכתיבת ספרים או בעריכתם, סופרים מנוסים יודעים עד כמה חשוב לקבל משוב מקוראים אחרים. הקוראים האלה יציינו דברים שלעולם לא היו חושבים עליהם לבדם. חלקים שנראים להם ברורים ומושחזים היטב עשויים להיות מבלבלים לקוראים שלא פגשו את החומר לפני כן. קטעים שתוכננו לצאת קומיים הופכים למעצבנים. הטיוטה הרביעית שנוצרת להם הודות לביקורת הבונה של קוראים חיצוניים אולי דומה מאוד לשלישית, גם בתוכן וגם באורך, אבל זו גרסת סיפור טובה יותר בגלל עזרה חיצונית וביקורת בונה.

לקבל את הספר של עצמך:

ברור מאליו הא? לא! דווקא שלב זה יכול להיות הצעד הקשה מכולם ונקודת הכשל שתפיל ספרים שלמים. כל כך הרבה אנשים הם פרפקציוניסטים שרוצים להגיע לשלמות בכל דבר. מאחר שחלק מהסופרים הם גם אנשים (…) כדאי מאוד להיזהר. אם אתם רוצים שהספר שלכם יפורסם בהוצאת ספרים מסורתית, ואין לכם ניסיון רב או ספר קודם שכבר הוצאתם, סביר שתרצו לייצר את אפקט ה'וואו' בקרב הקהל החדש שלכם. עם זאת, אם תעברו על אותו משפט שוב ​​ושוב ושוב ושוב כנראה שזה לא מה שיעשה את ההבדל. מגיע שלב בחייו של כל אמן בו הוא מבין ששלמות ויצירה לא הולכים ביחד. על כל סופרת מתחילה להבין, בשלב כלשהו, שהספר שלה כנראה לא יהיה מושלם (זה נכון גם לסופרים). לא כולם יאהבו כל חלק בספר שלך. כפי שאמר קינג בספרו, 'על כתיבה': "אתה לא יכול לרצות את כל הקוראים כל הזמן; אתה לא יכול לרצות אפילו חלק מהקוראים כל הזמן, אבל אתה צריך לנסות לרצות לפחות חלק מהקוראים בחלק מהזמן".

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך

אין כתיבה שיווקית טובה בלי אמפתיה

רגש, ללא ספק, הוא התבלין שעושה את ההבדל בין מקבץ מילים סתמי לטקסט שיווקי טוב. אופרה ווינפרי הפכה את זה למקצוע. היכולת שלה לגלות אמפתיה כלפי אורחיה, שגורמת להם להיפתח תוך דקות מרגע שהתיישבו על הספה שלה, היא המפתח להצלחתה. ווינפרי, כמו קופירייטרים וכותבים שיווקיים טובים, מבינה שאמפתיה חיונית כדי להרוויח את לחמה דרך אמונם של אורחיה. כנ"ל לגבי קוראים מזדמנים וקהלי יעד, שחייבים לחוש אמפתיה לפני ששיחה אמיתית יכולה לזרום בין סוכן המכירות (הטקסט) לקהל, בין אם זו שיחת חולין או שיחת מכירה.

אנשי מכירות מיומנים בוודאי יסכימו איתי: מי שלא יודעים להביע אמפתיה כלפי הקהל שלהם, ייכשלו בכל שאר תחומי המכירה. שום טיפול מתוחכם בהתנגדויות או תחבולות טקסטואליות מפותלות ומתוחכמות לא יביאו להם את ה'סגירה' המיוחלת.

אז מהי הדרך הטובה ביותר לייצר אמפתיה במילות המכירה שלך? אספר לך בעוד שנייה. אבל קודם נבהיר משהו שרבים נופלים בו: אמפתיה היא לא סימפטיה. לא מדובר ב'מסיבת רחמים'. אמפתיה אינה קשורה להתבוססות בעצב או בצער מחמיר לב. אמפתיה מדגימה את העובדה שיצרת קשר אמיתי וכן בינך לבין הקוראים (קהל היעד). הטקסט שלך מבין את המאבק של הקוראים, מכיר את השקפת עולמם ולכן הם יכולים לסמוך עליך ועל יכולתך להמליץ להם על משהו שיכול לפתור להם בעיה או לטפל להם טוב-טוב בדיוק בנקודה ש'מגרדת' להם.

גם אם כל זה נשמע מובן מאליו ושימוש באמפתיה נראה כאילו זה אמור להיות קלי קלות, קופירייטרים מנוסים יודעים שמדובר באתגר פתלתל, חמקמק ומורכב לפחות כמו הרכבת פאזל בן אלפי חלקים בכמה דקות. מהלך אחד שגוי ותקוותיך לבצע המרות באמצעות מילים מתרסקות כמו כוס פורצלן על רצפת אבן.

השימוש באמפתיה צריך להיות כל כך עדין עד שלקוראים אין מושג שהיא שם, עמוק בתוך תבשיל המילים שרקחת עבורם. אם הם מקבלים את הרמז הקל ביותר שמופעלת עליהם מניפולציה הם ילחצו על כפתור המעבר לעמוד אחר מהר יותר מפגיעת ברק בעץ.

רק לשם הדוגמה, הנה איך לא לעשות את זה: לא להיות יומרניים ולחשוב שאנחנו יודעים יותר טוב מהקוראים מה הם מרגישים או חושבים. למשל, לא לבטא בבוטות את רצונותיהם או את צרכיהם של הקוראים כשאלה שהתשובה עליה היא 'כן' או 'לא'. ככה נותנים להם את האפשרות לומר 'מצטערת…לא… ביי' ולחזור ולגלול את הפייסבוק או את האינסטוש שלהם (חוץ ממקרים בודדים בהם קהל היעד מורכב רק, נאמר, מבעלי לחץ דם גבוה, ואפשר לסנן את השאר באמצעות שאלת 'כן'–'לא' שקשורה במחלה הזו).

כאמור, אמפתיה צריכה להיעשות בעדינות. דרך יותר טובה לבטא אותה בטקסטים שיווקיים מאשר שאלות 'כן-לא', היא מה שמכונה בקורסי הקופירייטינג שמשלבים NLP 'הובלה וקצב'. מתחילים להוביל את הקוראים אל המסר אט-אט ובקצב אחיד. על פי שיטה זו מצהירים הצהרות מעורפלות, באופן יצירתי, על חוויות הקוראים. משפט מעורפל ויצירתי יכול להיות משהו כמו: "יתכן ששאלת את עצמך מדוע אנשים רבים כל כך נאבקים עם אובדן זיכרון למרות המיליארדים שמוציאים על מחקרים בנושא" או "רבים נאבקים כדי לאבד את השומנים שצברו בצמיגי הבטן למרות שהם מוותרים על סוכר ואוכלים רק ירקות לאורך כל השבוע".

אמירות כאלה מרמזות מספיק אמפתיה כדי להראות שאנחנו מבינים מה הקוראים חושבים או מרגישים, תוך שהן מספיק מעורפלות כדי להכניס משמעות, מכוונת היטב, לחוויית הקריאה (קצת כמו פרסומות סמויות מן העין בתכנים לא מאיימים).

לאחר שהתאמנו את עצמנו לתפיסת עולמו של הקורא בכמה אמירות מעורפלות, ובאופן יצירתי, אפשר לעבור ל'הובלה', הלא היא המקום בו מוליכים את השיחה/טקסט לכיוון חדש. מכיוון שכבר הרווחנו את אמון הקוראים, אנחנו יכולים להוביל אל ביצוע המכירה, באמצעות אמירות מאתגרות יותר, שמנחות את הקוראים במורד החלקלק, שמוביל היישר לקופה.

זה קצת כמו לרקוד עם בן/בת זוג חדשים. מתחילים בכמה צעדים בסיסיים כדי להרגיע את כולם ולוודא ששנינו מחוברים לאותה פעימה, ואז ברגע שמרוויחים את אמונם של בני הזוג אפשר להוביל את הריקוד בבטחה לכיוון חדש ומאתגר יותר.

בדיוק ככה עושים שימוש באמפתיה בכתיבה שיווקית. ברור יותר? ייתכן, אבל לא נשמע כל כך קל עכשיו, נכון? כי זה לא אמור להיות "קל". קשה להשתמש באמפתיה בקופירייטינג, בכתיבה שיווקית ובכלל בטקסטים מכירתיים, אבל זו טכניקה חיונית לפחות כמו לנשום בשביל לחיות. כי לפני שנצליח לשכנע את הקוראים שלנו, בכל דבר, אנחנו צריכים להיות אמפתיים כדי להרוויח את אמונם.

הקטע הוא שאין שום טריק קופירייטינג קסום שיכול לומר לנו בדיוק מה לכתוב כדי להיות אמפתיים. הדרך היחידה היא להיכנס עמוק אל ראשם ואל נפשם של קהלי היעד שלנו כדי לחשוף מה חושבים, רואים ומרגישים כלפי המוצר או השירות שאנחנו מקדמים, על בסיס יומי. אם זה דורש קצת מחקר, אז קצת מחקר זה מה שצריך.

כותבים שיווקיים וקופירייטרים טובים באמת חייבים להמשיך לחפור ולחקור עד שיכירו היטב את הקהל שלהם, כדי שיוכלו לכתוב דף ביומנם על המאבקים ועל הפחדים היומיומיים של הקהל שלהם, כדי ש… נחשו מה, אפשר יהיה לגלות כלפיהם אמפתיה, כי רק לאחר הפגנת אמפתיה בטקסט שיווקי תוכלו להוביל יותר מקהל היעד שלכם אל טיעוני המכירות וההמרות.

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך