אין כתיבה שיווקית טובה בלי אמפתיה

רגש, ללא ספק, הוא התבלין שעושה את ההבדל בין מקבץ מילים סתמי לטקסט שיווקי טוב. אופרה ווינפרי הפכה את זה למקצוע. היכולת שלה לגלות אמפתיה כלפי אורחיה, שגורמת להם להיפתח תוך דקות מרגע שהתיישבו על הספה שלה, היא המפתח להצלחתה. ווינפרי, כמו קופירייטרים וכותבים שיווקיים טובים, מבינה שאמפתיה חיונית כדי להרוויח את לחמה דרך אמונם של אורחיה. כנ"ל לגבי קוראים מזדמנים וקהלי יעד, שחייבים לחוש אמפתיה לפני ששיחה אמיתית יכולה לזרום בין סוכן המכירות (הטקסט) לקהל, בין אם זו שיחת חולין או שיחת מכירה.

אנשי מכירות מיומנים בוודאי יסכימו איתי: מי שלא יודעים להביע אמפתיה כלפי הקהל שלהם, ייכשלו בכל שאר תחומי המכירה. שום טיפול מתוחכם בהתנגדויות או תחבולות טקסטואליות מפותלות ומתוחכמות לא יביאו להם את ה'סגירה' המיוחלת.

אז מהי הדרך הטובה ביותר לייצר אמפתיה במילות המכירה שלך? אספר לך בעוד שנייה. אבל קודם נבהיר משהו שרבים נופלים בו: אמפתיה היא לא סימפטיה. לא מדובר ב'מסיבת רחמים'. אמפתיה אינה קשורה להתבוססות בעצב או בצער מחמיר לב. אמפתיה מדגימה את העובדה שיצרת קשר אמיתי וכן בינך לבין הקוראים (קהל היעד). הטקסט שלך מבין את המאבק של הקוראים, מכיר את השקפת עולמם ולכן הם יכולים לסמוך עליך ועל יכולתך להמליץ להם על משהו שיכול לפתור להם בעיה או לטפל להם טוב-טוב בדיוק בנקודה ש'מגרדת' להם.

גם אם כל זה נשמע מובן מאליו ושימוש באמפתיה נראה כאילו זה אמור להיות קלי קלות, קופירייטרים מנוסים יודעים שמדובר באתגר פתלתל, חמקמק ומורכב לפחות כמו הרכבת פאזל בן אלפי חלקים בכמה דקות. מהלך אחד שגוי ותקוותיך לבצע המרות באמצעות מילים מתרסקות כמו כוס פורצלן על רצפת אבן.

השימוש באמפתיה צריך להיות כל כך עדין עד שלקוראים אין מושג שהיא שם, עמוק בתוך תבשיל המילים שרקחת עבורם. אם הם מקבלים את הרמז הקל ביותר שמופעלת עליהם מניפולציה הם ילחצו על כפתור המעבר לעמוד אחר מהר יותר מפגיעת ברק בעץ.

רק לשם הדוגמה, הנה איך לא לעשות את זה: לא להיות יומרניים ולחשוב שאנחנו יודעים יותר טוב מהקוראים מה הם מרגישים או חושבים. למשל, לא לבטא בבוטות את רצונותיהם או את צרכיהם של הקוראים כשאלה שהתשובה עליה היא 'כן' או 'לא'. ככה נותנים להם את האפשרות לומר 'מצטערת…לא… ביי' ולחזור ולגלול את הפייסבוק או את האינסטוש שלהם (חוץ ממקרים בודדים בהם קהל היעד מורכב רק, נאמר, מבעלי לחץ דם גבוה, ואפשר לסנן את השאר באמצעות שאלת 'כן'–'לא' שקשורה במחלה הזו).

כאמור, אמפתיה צריכה להיעשות בעדינות. דרך יותר טובה לבטא אותה בטקסטים שיווקיים מאשר שאלות 'כן-לא', היא מה שמכונה בקורסי הקופירייטינג שמשלבים NLP 'הובלה וקצב'. מתחילים להוביל את הקוראים אל המסר אט-אט ובקצב אחיד. על פי שיטה זו מצהירים הצהרות מעורפלות, באופן יצירתי, על חוויות הקוראים. משפט מעורפל ויצירתי יכול להיות משהו כמו: "יתכן ששאלת את עצמך מדוע אנשים רבים כל כך נאבקים עם אובדן זיכרון למרות המיליארדים שמוציאים על מחקרים בנושא" או "רבים נאבקים כדי לאבד את השומנים שצברו בצמיגי הבטן למרות שהם מוותרים על סוכר ואוכלים רק ירקות לאורך כל השבוע".

אמירות כאלה מרמזות מספיק אמפתיה כדי להראות שאנחנו מבינים מה הקוראים חושבים או מרגישים, תוך שהן מספיק מעורפלות כדי להכניס משמעות, מכוונת היטב, לחוויית הקריאה (קצת כמו פרסומות סמויות מן העין בתכנים לא מאיימים).

לאחר שהתאמנו את עצמנו לתפיסת עולמו של הקורא בכמה אמירות מעורפלות, ובאופן יצירתי, אפשר לעבור ל'הובלה', הלא היא המקום בו מוליכים את השיחה/טקסט לכיוון חדש. מכיוון שכבר הרווחנו את אמון הקוראים, אנחנו יכולים להוביל אל ביצוע המכירה, באמצעות אמירות מאתגרות יותר, שמנחות את הקוראים במורד החלקלק, שמוביל היישר לקופה.

זה קצת כמו לרקוד עם בן/בת זוג חדשים. מתחילים בכמה צעדים בסיסיים כדי להרגיע את כולם ולוודא ששנינו מחוברים לאותה פעימה, ואז ברגע שמרוויחים את אמונם של בני הזוג אפשר להוביל את הריקוד בבטחה לכיוון חדש ומאתגר יותר.

בדיוק ככה עושים שימוש באמפתיה בכתיבה שיווקית. ברור יותר? ייתכן, אבל לא נשמע כל כך קל עכשיו, נכון? כי זה לא אמור להיות "קל". קשה להשתמש באמפתיה בקופירייטינג, בכתיבה שיווקית ובכלל בטקסטים מכירתיים, אבל זו טכניקה חיונית לפחות כמו לנשום בשביל לחיות. כי לפני שנצליח לשכנע את הקוראים שלנו, בכל דבר, אנחנו צריכים להיות אמפתיים כדי להרוויח את אמונם.

הקטע הוא שאין שום טריק קופירייטינג קסום שיכול לומר לנו בדיוק מה לכתוב כדי להיות אמפתיים. הדרך היחידה היא להיכנס עמוק אל ראשם ואל נפשם של קהלי היעד שלנו כדי לחשוף מה חושבים, רואים ומרגישים כלפי המוצר או השירות שאנחנו מקדמים, על בסיס יומי. אם זה דורש קצת מחקר, אז קצת מחקר זה מה שצריך.

כותבים שיווקיים וקופירייטרים טובים באמת חייבים להמשיך לחפור ולחקור עד שיכירו היטב את הקהל שלהם, כדי שיוכלו לכתוב דף ביומנם על המאבקים ועל הפחדים היומיומיים של הקהל שלהם, כדי ש… נחשו מה, אפשר יהיה לגלות כלפיהם אמפתיה, כי רק לאחר הפגנת אמפתיה בטקסט שיווקי תוכלו להוביל יותר מקהל היעד שלכם אל טיעוני המכירות וההמרות.

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך

ביקורת הספרים של טלי | המזוודה

גליה פרדמן לא כתבה ספר לפני כן, אבל הראשון שלה כל כך מוצלח עד שאני מקווה שאין זה האחרון. מן הסתם לא הכרתי אותה, חברה המליצה על 'המזוודה' (תודה קרן), מאחר שהיא מכירה את הסופרת באופן אישי, אבל טרם קראה את הספר. טוב שהמליצה, כי מצאתי ספר טוב שכנראה לא הייתי שומעת עליו אחרת, שהדמויות בו אמנם דמיוניות, אבל הסיפור בו הוא מעין ביוגרפיה שמבוססת על משפחתה של הסופרת, ועל מה שקרה להם כשהחליטו לעזוב את הכל ולצאת אל הלא נודע, מתוך תחושת בטן חזקה שכך צריך להיות, למען ההתפתחות האישית.

על פי 'המזוודה' אחייניתה של המחברת חשפה אותה לעולם רוחני ולאב רוחני, שגרם לכל משפחתה להתנתק מהשגרה הישראלית בהרצליה ולצאת להודו עם חלק קטן ממטלטליהם ועם כל ילדיהם, למסע גילוי רוחני בהודו, תוך היכרות מעמיקה עם הפילוסופיה של היוגה. הספר מתאר בהצלחה את הלבטים, את ההתחבטויות, ושאלות שלא נותנות מנוח כמו איך עוזבים בית פיזי ורוחני? איך יסתדרו הילדים עם הלימודים בהודו? מה יהיה עם הכסף? ונותן תשובות מספקות.

אהבתי בספר: ראשית 'המזוודה' דברה אלי מתוך הספר וגרמה לדגדוג האזור במוחי שקורא לי לאזור אומץ ולעשות את מה שהם עשו (בטח, מיד עוזבת הכל). הרי לעזוב את השגרה כמשפחה, לצאת לשנת שבתון באזור אחר בעולם, לחוות משהו כל כך יוצא דופן, תוך קריעת מעטפת המיינסטרים של עבודה ולימודים, ימלא אותי במשהו אחר ויהפוך את חיי לטובה, לא? ואמנם לחלקינו זה נשמע כמו סיפור מ'אליס בארץ הפלאות', אבל גליה פרדמן מוכיחה שזו מציאות ברת קיימא.

במהלך הקריאה היה מעניין לגלות איך הילדים מקבלים נופח אחר לחיים, מתנתקים ממכשירי החשמל, מוציאים את ראשם מהמסכים, ונראה שנחשפים לחיים עצמם כמו שאף בית ספר אחר לא מסוגל להקנות להם. אהבתי את הכתיבה ואת ההתנסחות העממית בספר, את השפה הפשוטה בה מתוארת כל תחנה בהודו, על מרכיביה, דרך החשיפה אליה, וכלה באיך הכל משפיע עליהם. כל שאר הגילויים שהייתי מצפה לשמוע מאנשים שעוקרים את ביתם ויוצאים למסע חיפוש עצמי בהודו מופיעים פה בפשטות זורמת.

הכמיהה הזו, שקיימת ברובנו, לשבור שגרה, להעז ולפרוץ את הזכוכית השקופה שמקיפה את אזורי הנוחות שלנו מופיעה כאן במלוא עוצמתה, והיכולת לקבל את ההחלטה ובאמת לעשות מעשה מתוארת בעוצמה אדירה בין הדפים. בנוסף, אהבתי מאוד לקרוא שהמשפחה לא רק העזה אלא הצליחה להשתנות לחלוטין ולטובה, ובעצם למה לא? מסע כזה לא יכול להשאיר אף אחד אדיש.

פחות אהבתי: כל פרק ב'מזוודה' מספר, לסירוגין, על דמות אחרת במשפחה. מצד אחד זו טכניקה מעניינת אבל כזו שטיפה מנתקת את הרצף הסיפורי ומאלצת אותך, לפעמים, לדלג אחורה כדי להיזכר, להבין או לחבר פיסות מידע.

רגע שיא בקריאה: עצם ביצוע ההחלטה והיכולת להפיל את הסוויץ' במוח שמאפשר לבצע את ההחלטה להפוך את החיים, מילא אותי בסקרנות ובסיפוק.

שורות אחרונות: אהבתי את 'המזוודה' כל כך עד שקראתי אותו לאט, בכוונה, כדי שלא ייגמר מהר. ממליצה על הספר לכל מי שמבעבע בתוכו צורך בגילוי עצמי מחודש מבלי לנתק לשם כך את התא המשפחתי. כמובן שזה ספר מומלץ גם לחובבי הודו למיניהם, למכירים בחשיבות הרוחניות בחיי החומר, לחובבי הטקסים והטקסטים הרוחניים, נמתחי היוגה, והמכירים בחשיבותם של מורים רוחניים… כי הספר הזה הוא מורה רוחני לכל דבר ועניין.

4.5 כוכבים בשמי הודו מתוך 5 בגן עדן

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך

סופרים מתלוננים על סינדרום הספר השני

לקוראים קל להתעלם מייסורי היצירה שעוברים על סופרים בזמן כתיבת הספרים האהובים עליהם. הרי הספרים הללו מגיעים מעוצבים, ערוכים, מוגהים, עטופים בכריכה נאה, מוכנים לקריאה, ללימוד ולניתוח בכל אופן שהקוראים רואים לנכון. אבל הסופרים שיוצרים אותם עוברים לעתים שבעה מדורי גיהינום כדי להביא את ספריהם למצב הזה. הם צריכים להתמודד עם ספק עצמי שמנקר בהם, לחלוף מעל מחסומי כתיבה, לדלג מעל משברים אישיים, ורבים מהם, כך מתברר, סובלים מסינדרום הספר השני.

ממש כאן למטה, שלושה סופרים, שזכו להצלחה עם ספרם הראשון, חולקים את חוויותיהם האישיות ממה שהם ורבים אחרים מכנים כ'סינדרום הספר שני' ואת מה שלמדו מהתהליך. כל אחד מחייהם היצירתיים שונה מאוד – לסטפן צ'בוסקי, למשל, לקח 20 שנה לשחרר את הרומן השני שלו, "חבר דמיוני", בעוד ספרה השני של סנדיה מנון (לא תורגמה לעברית) הונח על מדפי החנויות שנה אחת בלבד לאחר הופעת ספר הבכורה שלה, למרות ששקלה להסתתר מתחת לסלע ולהיעלם עד שפענחה את הדרך להשלמת הפרויקט. כך או אחרת, על כולם היה להתמודד עם סינדרום הספר השני המאיים, כדי לסלול את דרכם לכתיבת הספרים ולפרסומם.

למחפשים עצות על כתיבת ספרים וגם לשאר הקוראים שרוצים לדעת יותר על עניינים שקשורים בתהליכים של יצירת ספרים, מומלץ לקרוא הלאה ולמצוא מנת הארה בשורות הבאות:

סנדיה מנון

Sandhya Menon

כתבת על כתיבת ספרך השני בבלוג שלך, וסיפרת על חוויית הפחד ומחסום הסופרים שחווית. למה היית מייחסת את החוויות הללו?

כתיבת הספר השני שלי היתה מפחידה באופן אינטנסיבי. זה לא רק בגלל שהבנתי שיש לי עכשיו מו"ל ששילם לי כסף כדי לכתוב ספר ומצפה למשהו שאפשר להניח על המדפים, אלא גם מכיוון שעכשיו היה לי קהל שיש לו ציפיות מסוימות ממני ככותבת. תהליך כתיבת הספר הראשון מהול בתחושת 'לה די דה', כאילו את מתהלכת בשמים. בכתיבת הספר הראשון אין ציפייה ואמונה שמדובר בספר אמיתי, קשה לך לתפוס שבאמת ייקראו אותו ושהוא יפורסם, מכיוון שדבר כזה לא קרה לך מעולם. לעומתו אין רגעים של בורות נעימה כל כך עם ספר שני, ואני חושבת שזה מה שחוויתי. ובכן, חוויתי את זה עם אימה צרופה…

הרומן השני שלך יצא רק שנה לאחר הופעת ספר הביכורים. כמה זמן לקח לכתוב את הראשון לעומת השני? האם הרגשת לחץ כלשהו לכתוב את השני תוך עמידה בלוח זמנים?

עברו כשלושה עד ארבעה חודשים עד שכתבתי את הטיוטה הראשונה של הספר הראשון (When Dimple Met Rishi, לא תורגם). גם השני לקח כשלושה עד ארבעה חודשים עד שסיימתי את הטיוטה הראשונה, אבל בלי לקחת בחשבון את אינספור השכתובים שביצעתי. ואני מתכוונת לשכתובים דרסטיים, כולל למחוק לחלוטין את הספר ולנסות לכתוב אותו מחדש, מאפס, כי פשוט לא הצלחתי למצוא את הקול המתאים בשבילו.

אני לא חושבת שלחץ זמן השפיע עלי יותר מדי, מכיוון שאני נוטה להיות כותבת מהירה של דרפטים ראשוניים בכל מקרה. אבל הרגשתי הרבה לחץ למצוא את אותו קול מושלם ומתאים לספר, כי זה הקול שעושה ספר או הורס אותו. הקול הזה הוא נשמת הסיפור שלך. ידעתי את זה וזה הפחיד אותי שזה היה כל כך חמקמק בספר השני. עם זאת, אני שמחה לדווח שאחרי לילות רבים, אבל ממש רבים, ללא שינה, ואחרי מחשבות על הגירה לניו זילנד תחת שם חדש (…) הספר השני וויתר לבסוף על סודותיו הרבים ואפשר לי לכתוב אותו.

מה היה החלק הקשה ביותר בכתיבת הספר שני? ומה היה החלק הכי טוב בתהליך?

החלק הקשה ביותר היה לנסות לעמוד בלחץ שהפעלתי על עצמי לכתיבת ספר מהמם, ויהי מה. החלק הטוב ביותר היה לדעת שכבר יש לי קהילת קוראים ואנשים שכה להוטים ומאושרים לקראת עוד סיפור שיצא ממני! אני מרגישה אסירת תודה על התמיכה הזו.

תסמונת הספר השני היא תופעה מתועדת היטב בעולם הכתיבה, אך כסופרת שפרסמה כבר שלושה ספרים (עוד אחד צפוי להגיע בשנת 2020) מה למדת על תהליך הכתיבה שעוזר לך להימנע מהפחד?

למדתי לכוון ולסנן קולות חיצוניים (אמיתיים או דמיוניים) שעשויים להסתנן ולהפריע לתהליך היצירה. לא יכול להיות לחץ או שליליות כשאת יוצרת משהו. התהליך הוא כל כך שברירי ובר-חלוף עד שהוא דורש טיפול ואהבה מרבית. אז זה בדיוק מה שניסיתי להביא לכל הספרים שלי מאז.

סטפן צ'בוסקי

Stephen Chbosky

פער של 20 שנה נפער בין רומן הבכורה לספר השני שלך. האם חווית מה שרבים מכנים תסמונת הספר השני?

מכיוון שרוב הקריירה שלי ביליתי בכתיבה ובבימוי של סרטים, לא ראיתי את הפער של 20 השנים כשום דבר אחר מעבר לתוצאה של להיות עסוק בדברים אחרים. עם זאת, מצאתי שהזמן הזה מאוד משחרר. אני אסיר תודה שפסק הזמן הזה אפשר לי לנסות לעסוק בדברים חדשים.

הספר הראשון שלך 'כמה טוב להיות פרח קיר' זכה למעמד קלאסי של ספר קאלט בעשרים השנים האחרונות, ורבים הופתעו כשעשית את זה שוב עם השני 'חבר דמיוני' בז'אנר אחר לגמרי. האם הציפיות אחרי הראשון השפיעו על החלטתך לכתוב ז'אנר חדש או שרומן אימה היה משהו שתמיד חשבת או רצית לכתוב?

אהבתי שני ז'אנרים עיקריים כשגדלתי – ספרי הבשלה והתבגרות וספרי אימה, אפשר לומר שאהבתי את 'התפסן בשדה השיפון' ואת 'סטפן קינג'. אז בעיניי כתיבת "חבר דמיוני" לא הייתה פרישה מז'אנר אלא חזרה הביתה. במילא רציתי למזג את שני העולמות, לב ואימה.

כמה זמן לקח לך לכתוב את 'פרח קיר' בהשוואה ל'חבר דמיוני'?

'פרח קיר' לקח לי 4 חודשים שנפרסו על פני שנתיים… וזה עדיין ספר שנהנה מתהליך הכתיבה המהיר ביותר שהיה לי בחיים. המילים פשוט נשפכו ממני. ומכיוון שהייתי אז רווק בלי ילדים, יכולתי להרשות לעצמי לבזבז על זה 16 שעות ביום. 'חבר דמיוני' היה תהליך הרבה יותר ארוך מכיוון שיש לי כל כך הרבה תחומי אחריות נוספים עכשיו. הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית. אז התהליך שלי היה צריך להשתנות כדי להתאים ליחידות זמן קטנות יותר. בסופו של דבר שני הספרים מייצגים את מיטב המאמצים שלי. מעניין לגלות איך החיים משנים את התפיסה שלנו לגבי זמן.

מה היה החלק הקשה ביותר בכתיבת הספר השני? ומה היה החלק הכי טוב?

החלק הכי קשה היה החלק הכי טוב. הייתי צריך להתנער מהחלודה ולקחת את כל הדברים שלמדתי מכתיבת הספר הראשון כדי להחיל אותם על סיפור חדש וספר חדש. הייתי צריך לאתגר את עצמי לצמוח, לכתוב בגוף שלישי במקום ראשון, לכתוב ז'אנר חדש, לספר סיפור אישי באופן עז יותר וייחודי. בכל פעם שאני כותב כל דבר אני רוצה שהוא יהיה הכי טוב שהוא יכול להיות. הזמן שלנו כל כך יקר, הזמן הזה שאנחנו מבלים בכתיבה, הזמן שאנחנו מעבירים בקריאה, הזמן שאנחנו מבלים בחיים. אם אנשים נותנים את מיטב זמנם ותשומת ליבם לעבודה שלי אני רוצה שהם יידעו שאני לוקח את הזמן שלהם ברצינות רבה. ואני לא רוצה לאכזב אותם. והדבר היחיד שאני יכול להבטיח כרגע הוא שלא יעברו עוד 20 שנה עד לספר הבא. חזרתי, ואני אוהב את זה.

טאה אוברכט

Téa Obreht

הרומן השני שלך שוחרר שמונה שנים לאחר ספר הביכורים, דבר שאינו יוצא דופן בפרסום ספרים בימינו. האם את יכולה לספר קצת יותר על חוויותיך מאז כתיבת הרומן הראשון (אשת הטיגריס, תורגם לעברית) ועד לאחרון ‘Inland’?

כתבתי ושמתי מאחורי שני ספרים אחרים לפני שמצאתי סוף סוף את דרכי לסיפור האמיתי שהיווה השראה ל’Inland’. מכיוון שאחד הסיפורים שכתבתי עסק גם הוא במערב האמריקני, כבר היה לי מחקר עצום בנושא. בלי כל היסודות הקודמים האלה, אני בטוחה למדי שהספר השני לא היה תופס אותי ובוקע ממני כפי שהוא יצא.

בגלל הפער בין שני הרומנים שלך, הפך הספר השני לאחד הספרים שהכי מצפים להם בשמונה השנים האחרונות. האם חשת לחץ כלשהו בזמן הכתיבה, כדי לעמוד בציפיות הקוראים?

כמובן, אבל אני חושבת שהלחץ המאתגר ביותר היה במתח שבעצם הידיעה לכך שזמן, והרבה ממנו, עבר מאז הראשון, ושעדיין לא התחברתי לפרויקט באופן שהרגיש לי מוכר או חיוני באופן אישי. בסופו של דבר, כל כך הרבה זמן עבר עד שכל שנותר היה החיפוש הזה אחרי הסיפור הנכון. היה לי מזל שידעתי מהו ברגע שזה הגיע.

כמה זמן לקח לך לכתוב את ‘Inland’ בהשוואה ל'אשת הטיגריס'? האם היו קווי דמיון בתהליכי הכתיבה?

לדעתי כאן נכנסת לתמונה טבעה של אשליית זמן הספרים. מבחינה טכנית, שני הספרים לקחו לי בערך 3 שנים. עם זאת, כמו שלרוב קורה בספרים ראשונים, מאגר החומרים שהזינו את הספר הראשון, למרות שהוא לא היה אוטוביוגרפי, כלל את כל ילדותי ותחילת חיי הבוגרים, וכל תפנית רגשית ופסיכולוגית שחוויתי מעולם. אם לוקחים את זה בחשבון אז שמונה השנים שעברו עד לספר השני נראים קצרים יותר בהשוואה; אבל 1400 עמודים של עבודה היו צריכים להקדים את הפרויקט השני לפני שהמאגר יתמלא דיו כדי שאוכל להביא שוב משהו אותנטי לשטח. באשר לדמיון ביניהם – תהליכי הכתיבה שלי נוטים ללבוש את אותה צורה ללא קשר לחומר: הרבה עזרים חזותיים, שאריות מידע ולילות של עבודה בשעות הקטנות נכנסים לתהליך יצירת הטיוטה הסופית.

איזו עצה היית נותנת לסופרים שמוטרדים מתסמונת הספר השני, ובמיוחד לאלה שמוטרדים מהפסקה בין הספרים?

הייתי אומרת שבמידת הצורך ניתן לעשות הפסקה בין ספרים, אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לכתוב בכלל. כדאי לזכור שפרסום ספרים וכתיבת ספרים אינם אותו דבר. צריך לזכור את אינספור הטיוטות והפרויקטים שהתחלת וניסית ושכתבת ושערכת מחדש לפני שמצאת את החומר שיהפוך בסופו של דבר לספר הראשון שיצא לאור. להפוך לסופרים שכתביהם מפורסמים לא משחרר אף אחד מתהליך הניסוי והטעיה שהביא אותם עד הלום.

הייתי מתוסכלת, עצובה ולעתים קרובות מלאה בחששות בטווח השנים שבין גמר 'אשת הטיגריס' לתחילת ’Inland’. הן היו מהשנים המאתגרות ביותר בחיי האישיים – במיוחד מכיוון שבאותה תקופה לא יכולתי להרגיש בטוחה שאחליט או אצליח אי פעם להתחבר לפרויקט השני כמו לספר הראשון. אבל במבט לאחור, אני מסוגלת להכיר באיזו מידה נחוצים התסכולים וההתחלות השגויות האלה כדי להביא אותך לדרך שמובילה לספר השני. ההמתנה וכל מה שכרוך בה היו אלו שגרמו לזה לקרות.

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך