דוגמאות קורעות לקריאייטיב מוכר בכתיבה ועיצוב שיווקי

אם אי פעם רפרפת על מודעה וברחת ממנה כנשוך נחש כנראה שהקופירייטר שחיבר אותה צריך 'לשפר את המשחק' שלו. לחילופין, אם הלכת ברחוב וראית פוסטר עם טקסט פרסומי שגרם לך להסתכל שוב? בראבו קופירייטר! קופירייטינג או כתיבה שיווקית מדליקה לא קל לייצר. קבלו את זה ממישהו שכל חייו מבקש להשתפר בזה. הרי זה יכול לעשות קמפיין או לשבור אותו. זו הסיבה שחיפשתי ומצאתי כמה פרסומות 'פרינט' שממלאות בהשראה, מעלות חיוך וטוענות את מד ההתפעלות, אבל בעיקר עשויות לתת לך רעיונות איך לשפר את המסר השיווקי שלך.

שנתחיל?

שימוש באנלוגיות

שימוש באנלוגיות מסביר רעיונות מורכבים בפשטות. האמינו לי ולהיינץ – זו טקטיקה שעובדת. אם ההצעה השיווקית שלך היא בתחום האפור שאנשים לא יודעים עליו הרבה כדאי וצריך לקשר אותה לתחום שאנשים כן יודעים עליו הרבה. לחילופין… אפשר להשתמש באנלוגיות כדי להגביר את האמפתיה. אולי זו הסיבה שאנשים עדיין אומרים "ברור כשמש"?

להצחיק

לנסות להצחיק בכוח זה אחד הדברים העצובים שיש. אבל להצליח להצחיק (לא בכוח) בפרסום? שבית את הקהל שלך, כי קהל צוחק הוא קהל אוהד. סיכוי הרבה יותר גבוה שאנשים יזכרו בדיחה או הומור טוב מאשר כל סלוגן חכם למותג. למעשה אין סלוגן חכם למותג כמו סלוגן מצחיק למותג, ומי לא אוהב להצחיק את הקהל שלו? הומור הוא כלי כל כך חשוב בפרסום מצליח עד שאין דרך לומר את זה ברור יותר, למרות שחייבת להיות לפחות עוד אחת!

הפרסומת לעיל שמספרת על המיני-ואן הלא סקסי הזה ש"אוסף פי חמש נשים מאשר למבורגיני" רוכבת על הסקסיות של הלמבורגיני כיותר מרכב, אלא כאמצעי 'להפיל' נערות בקסמיו של הרכב (ושל הנהג), ועל היעדר הסקסיות של המיני-ואן, ובמקום שמה דגש על התכולה של המיני-ואן כיתרון יחסי.

תראו בכמה מילים השתמשתי כדי להסביר בדיחה, כשהיא עושה את זה בלי להתאמץ, עם הרבה פחות מילים והרבה יותר מהר. גאוני.

להיזהר ממילים גסות… אלא אם הקהל ידע לקבל אותן בחיוך

הכלל הבא הוא די פשוט: יש להימנע משימוש בשפה גסה או במילים טעונות בטקסט השיווקי שלך… אלא אם כן בטוחים שהן תהדהדנה טוב עם הקהל. לא רק כי זה לא מנומס (האמת ש'לא מנומס' לא קיים בעולם הפרסום) אלא גם מכיוון שיהיה קשה לעבור מסננים דיגיטליים והדפסה של חומרים כאלה הופכת את זה למשימה בלתי אפשרית להתחרט ולשנות אחר כך פרסומת שעברה את הגבול. בצורה כזו ברוב המקרים, אם לומר את האמת, סביר להניח שנעליב יותר אנשים מאשר נוכל לפתותם לנסות את המוצר שלנו.

בזמן שהיא הודתה שזה היה פרסום שיש בו הימור לא קטן, פולי קיי, מנהלת השיווק הדיגיטלי של KFC אמרה כי הפרסומת לעיל הפכה לפרסומת יעילה מכיוון שזו לא היתה גסות רוח כמו לקיחת אחריות של המותג, שתוך כדי גם התנצל וצחק על עצמו. "הקופירייטרים של KFC עשו פה מהלך מנצח והצילו את המוניטין של המותג עם פרסומת שנונה, ערמומית שמאוד מתאימה לקהל שלנו, ושהניבה כמות אדירה של רצון טוב ופרסום חיובי" היא הוסיפה.

וקצת רקע – הפרסומת הזו של רשת KFC (Kentucky Fried Chicken) עלתה לאחר מקרה אמיתי בו נגמר להם העוף בכל הרשת… הם ידעו שהמכורים שלהם מרגישים וחושבים בדיוק את מה שקורה בפרסום הזה… Fuck… (סוג של 'לעזאזל' או 'איזה זין') תוך שהם משתמשים באותיות הרשת בשיכול אותיות. הצליח? עובדה שהרשת ממשיכה להצליח גם היום, אחרי שהתגברו על משבר העוף והצליחו להשחיל פרסומת עם בדיחה גסה על דרך הקריצה ועל חשבון עצמם. מדליק? בהחלט. מסוכן? מאוד.

לרכוב על טרנד עולמי ולרתום אליו את המוצר

מותג האיפור 'לוריאל פריז' עבד עם סוכנות הפרסום מקאן בקמפיין דפוס שהתמקד בשוויון מגדרי במקומות העבודה. התוצאה? מודעות שעליהן כתוב "זוהי מודעה לגברים. העסיקו יותר נשים בתפקידי מנהיגות. כולנו שווים את זה".

זו פרסומת גאונית כי היא פונה לגברים ולנשים פעמיים, פעם מתוקף המותג 'לוריאל' ומוצרים לנשים ובפעם השניה כי המעסיקים, לרוב, הם באמת גברים שמשלמים לנשים פחות מאשר לגברים… כך 'לוריאל' מוכרים גם את מוצרי הטיפוח שלהם וגם מדליקים נשים חזקות, לא כנועות או כאלה שרוצות להיות חזקות ולא כנועות. זו פרסומת נועזת שיוצאת מהקופסה. מה יוצאת? מתרחקת מהקופסה שנות אור תוך מתן אגרוף נשי חזק בבטן. זו פרסומת כל כך חכמה עד שהיא עוזרת לקוראים אותה להבין את כל העובדות לעיל, בלי שום ויכוחים והכל תוך הצגת אסתטיקה שמתאימה למותג שכזה. כבוד!

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך

ביקורת הספרים של טלי | הסיפור השלושה-עשר

שני סיפורים מקבילים לכאורה נשזרים ב'סיפור השלושה-עשר'. מחד עומד סיפורה של מרגרט לי, בחורה צעירה שתחביבה הוא לכתוב ביוגרפיות של סופרים עלומי שם, וכאלה שעדיין לא זכו לתהילת עולם, ומנגד סיפורה של וידה ווינטר, סופרת מפורסמת בעולם הספר. ווינטר זו נוטפת מסתורין, היא סופרת מצליחה שכולם רוצים לראיין, רק שבכל פעם שמראיינים אותה היא ממציאה סיפור אחר אודות חייה. אף אחד לא מכיר או יודע את סיפורה האמיתי.

ואז מרגרט, שגרה עדיין עם הוריה ועובדת בחנות הספרים של אביה, מקבלת מכתב מפתיע מהגברת ווינטר, שמזמינה אותה לראיון במטרה לכתוב את סיפורה הביוגרפי האמיתי. השתיים נפגשות באחוזתה הגותית של וידה ביורקשייר, אנגליה, שם מתנהל סיפור הספר המעניין הזה.

זהו ספרה הראשון של הסופרת האמיתית, דיאן סטרפילד, בוגרת לימודי ספרות צרפתית באוניברסיטת בריסטול, שכבר בספרה הראשון הצליחה לטפס לראש רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס וזכתה לאינספור שבחים על היצירה הזו, ובצדק.

אהבתי: בנוסף לאווירה האנגלית המסתורית, הוויקטוריאנית, הגותית והאפלה שאני כל כך אוהבת, בעיירות הקטנות, הקרות והקודרות של אנגליה, לצד הנימוסים הבריטיים ואורח החיים הנוח שמקיימים האנגלים על האי שלהם, אהבתי את המורכבות של הסיפור. החשיפה ההדרגתית של האמת, בטכניקת מתח טובה, שבתה אותי. בכל פעם נגלה עוד פרט ועוד אחד באופן מרתק שמקשה על נטישת הספר לטובת מערכי החיים של עצמך. מצאתי ספר מעניין, סוחף ומרתק בו סופרת של סופרת (וידה), שהיא לא יותר מדמות, כורכת את כוריה סביב דמות אחרת (מרגרט) וסביב הקוראים, ומפתה להמשיך לקרוא גם אם כבר ממש מאוחר.

פחות אהבתי: בניגוד לספרים אחרים שהרגשתי לגמרי שם, בלוקיישן בו מתרחש הסיפור, בחדר העץ, ליד החלון שצופה אל האגם או בתחנת הרכבת הישנה, ולמרות העניין הרב שמצאתי בספר הזה, נשארתי פה, במיטה שלי, על הספה שלי, ליד הכרית שלי, ליד היצור השעיר איתו התחתנתי. אמנם אף אחד מאלה לא ממש פגם מהנאתי, אבל קיוויתי שגם הפעם אצא לטיול בין השורות. זה לא קרה.

ועוד דבר – למרות שהסיפור מסופר טוב ומותח, מצאתי ש-414 עמודיו לא מצדיקים את 414 עמודיו. בעיני דיאן סטרפילד הצליחה ליצור סיפור מותח ומעניין אבל לא הצליחה למרוח את החמאה על כל הפרוסה…

רגע השיא בקריאה: הספר עשיר בגילויים טלנובליים מפתיעים אודות גיבורות הסיפור, אבל היה רגע אחד שקסם לי במיוחד – כשמרגרט לי מגלה, בלילה קר וסוער, גילוי חשוב אודות הסופרת, למרות שניתן היה להבין דברים אחרת. עדיף שלא אכביר במילים.

שורה תחתונה: הספר אמנם טיפה קיצ'י ומלא במוטיבים טלנובליים, אבל הוא ספר טוב מאוד, שזוכה אצלי לקטגוריית "ספר הסחת דעת מושלם". הוא כתוב וערוך היטב, לא דורש התעמקות רבה מדי, קליל, מותח, בנוי טוב, מעניין ומלא קסם… כמו שאני אוהבת את הגברים שלי.

4 כוכבים מתוך 5 של מסתורין גותי-ויקטוריאני-בריטי

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך

למה חשוב לכתוב ספר בקצב מתון (ואיך לעזאזל לערוך אותו)

לכותבים חסרי ניסיון יש נטייה לשבת שעות בבת אחת כדי לכתוב את ספרם ולנסות ליצור פרקים שלמים בישיבה אחת. לא מומלץ לנסות לכתוב את כל הספר, אפילו לא את רובו, אפילו לא את חלקו בישיבה אחת או שתיים או שלוש. הרי כשמדובר בכתיבת ספרים לחץ כזה הוא מתכון לכישלון ולייאוש. אלא אם כותבים חוברת דקיקה, נניח פחות מ-10,000 מילים, סביר להניח שאף אחד לא יצליח להתחיל ולסיים את ספרו תוך שבוע או אפילו חודש. המפתח לצלוח פרויקט כזה בהצלחה הוא התחייבות אישית, כל אחת ואחד כלפי עצמם, להתקדמות מתונה אך עקבית.

לפניך שלושה טיפים קריטיים שסביר להניח שכל סופרת וסופר יסכימו איתם:

חשיבות כתיבת ספר באופן מתון אך מדוד:

אני מאמין גדול במכסות, ז"א ביכולת מעקב מספרית אחרי ההתקדמות בכל סשן כתיבה, נניח תוך ספירת המילים או עמודים שכתבת בישיבה אחת, הן על בסיס יומי והן בסך הכל. ספירות שכאלה ממלאות אותך באחריות כלפי ההתקדמות של עצמך, בזמן שהמספר הכולל מאפשר לך לקבל תמונה גדולה יותר. בספר ממוצע יש כ-250 עד 300 מילים לעמוד, כך שכולם יכולים לעקוב בקלות אחר התקדמות ספרם, למשל על ידי מחשבה על כך שכל 1,000 מילים שוות לארבעה עמודים, בערך.

כסופר צללים צעיר וחסר ניסיון, כשכתבתי את ספר הביוגרפיה הראשון עבור לקוח, כיוונתי ל-1,500 מילים ביום, בהשראת העובדה שסטיבן קינג סיפר שהוא מנסה לכתוב שישה עמודים בכל יום. כמובן שלא הצלחתי לעשות זאת באופן מושלם, אבל ככה… הצלחה פה, כישלון שם… הצלחתי לסיים טיוטה בת ​​118,000 מילים (קצת פחות מ 500 עמודים) בערך בחמישה חודשים.

זה קצת מופרז לחשוב שרובנו יכולים לכתוב 1,500 מילים ביום… 750 זו הנחה ריאלית יותר, במיוחד עבור אלה שיש להם גם יום עבודה לצד הכתיבה, המולת חיים, משפחה, ילדים קטנים או מאה דברים אחרים שגוזלים משעות יומם. אבל 750 מילים ביום זו משימה אפשרית עבור כולם, לו רק יכוונו למטרה/מכסה מוגדרת ויקפידו לדאוג שהמטרה הזו תושג לעיתים קרובות ככל שיוכלו. מניסיוני, זו הדרך הבטוחה והיעילה ביותר לכתוב ספרים.

נתקענו? עוברים לחלק אחר בספר, מנסים לערוך משהו שנכתב אתמול או קופצים לכתיבת סצנה אחרת לגמרי. הנתקעים יכולים גם לערוך מחקר לפרקים נוספים שרוצים לכתוב בהמשך, העיקר שלא לוותר, להמשיך לכתוב ולהתקדם.

ואז חשוב לערוך את הספר:

כבר כתבתי מאמרים ואינספור הערות על כך שמלכת הכתיבה היא העריכה. למעשה העריכה היא המלכה של כל תהליך יצירתי. לא תמיד הרגשתי ככה. כשלמדתי בבית הספר שנאתי לחזור ולערוך דברים שכתבתי. זה היה משעמם וגזל יותר מדי מזמני הפנוי, שמאז ומתמיד הערכתי כיקר. הרי סיימתי ליצור את החיבור הזה, מה אני צריך עכשיו להעביר את מוחי למצב חשיבה טכני ואובייקטיבי יותר? יותר מזה… זה היה תהליך קצת מאכזב, כי המילים מעולם לא נראו טוב על הדף כמו הדרך בה הרגישו בזמן שכתבתי אותן…

אבל עובדה היא שעריכה משפרת כל טקסט לאין ערוך (לא טעות כתיב). אי אפשר להדגיש את זה מספיק – חשוב מאוד לערוך כל יצירה. והנה הסופר סם סייקס פרסם בטוויטר, בבדיחות הדעת, שבעה שלבים שעוברים על סופר במהלך כתיבת ספרו: 1) זה טוב! 2) זה בסדר… 3) זה רע! 4) אני רע!! 5) אני הכי גרוע שיש!!! 6) אלוהים עשה נס והרוג אותי בלי שארגיש 7) הגזמתי… הספר בסך הכל בסדר.

כנראה שלעולם לא נרגיש טוב עם ספר שכתבנו כמו בפעם הראשונה שכתבנו אותו. הטיוטה הראשונה ההיא הופכת לנוסטלגיה ספרותית דביקה. זה לא אומר שהטיוטה הראשונה הזו היא הטובה ביותר שנצליח לכתוב. כדאי לזכור שג'יי קיי רולינג זוכרת ומתענגת על הפעם הראשונה בה סיימה דראפט ראשון של הארי פוטר, למרות שהדפים האלה, שמילאה בלחשי קוסמים, לא היוו את הגרסה הסופית. אפילו לא קרוב לגרסה הסופית.

רק בהדהוד שקול לאחור ניתן לראות שהביצוע של הרעיון המילולי שלך לא ממש מתיישב עם הדימוי המפואר שהיה לך בראש. אפשר להתקרב לחזון ההוא רק באמצעות הקדשת עצמך לשיפור ולעריכות. יש הרבה משאבים שבהם ניתן להשתמש בכדי ללמוד עוד על עריכה, ותוצאת כל עריכה, ככל הנראה, תראה קצת שונה מקודמתה. ישנם סופרים שנדרשים לארבע טיוטות שונות לפני שהם מרגישים מספיק בטוחים בכדי להגיש את יצירתם לסוכני ספרות כאלה ואחרים.

זה מה שהם עושים עם הטיוטות שלהם, על מנת להגיע לתוצאה מוגמרת:

כותבים את הספר מההתחלה ועד הסוף: נשמע כאילו סיימו את הספר, אבל לא. למרות שכתבו הכל (כביכול) עדיין אין להם סיפור טוב כמו שהיו רוצים. הרי ההתחלה לא תואמת את הסוף עליו חלמו והדמויות עדיין לא נראות ממש אמיתיות. אבל, זה השלב בו הם בוראים את העלילה ואת הדרך בה הדמויות החשובות בסיפור צריכות לתקשר זו עם זו. כעת הם מוצאים את הפורמט של הספר ואיך הסיפורים הנפרדים מתמזגים בסופו של דבר, גם אם התוצאה עדיין לא מושלמת. בכל פעם שהם נתקעו או היו מתוסכלים מהטיוטה הראשונה, הם בחרו להמשיך ועל פי הצורך להשאיר קטע ריק או פרק ריק.

עוברים על הספר פעם שניה ויוצרים פירוט נוסף: כעת קשה להם במיוחד להבין איך להעביר במילים עימות חשוב בעלילה, או לטפל בקונפליקט מרכזי, כי במהלך הטיוטה הראשונה הם פשוט לא יודעים מספיק על הדמויות שלהם ועל הספר שהם מנסים לכתוב. אז הם עוברים עליו פעם שנייה, מבינים טוב יותר את המטרות שלהם, וההבנה הזו מאפשרת להם לכתוב בביטחון רב יותר. הם ממלאים ​​את כל המקומות הריקים שהשאירו בספר ויוצרים סיפור שלם יותר, אך עדיין ארוך מדי. הטיוטה הזו ארוכה מהראשונה. ייתכן שארוכה מדי.

גוזרים מילים ומחדדים את הספר: עכשיו כשיש להם את הסיפור המלא על דף, כל שנותר להם לעשות הוא לספר אותו באופן מדויק יותר. כמו פסלים שחורטים באבן, כך גם הסופרים נפטרים ממילים מיותרות ומעצבים טוב יותר ביטויים ריקים. הם מעזים והורגים חלקים שלמים בספר, אולי אפילו חלק מהדמויות, ובעיקר את אותם קטעים בספר שהיו חשודים כמעניינים אבל לא הוסיפו לסיפור כלום. הם עוברים פרק אחר פרק, שורה אחר שורה, וגוזרים לעתים 55,000 מילים (בערך 220 עמודים). הם לא מוחקים אותן לגמרי, אלא מכניסים את המילים והחלקים המיותרים למסמך נפרד. והנה יש להם דראפט שלישי קצר ומהודק יותר.

מראים לאחרים את הספר: לא משנה כמה הם טובים בכתיבת ספרים או בעריכתם, סופרים מנוסים יודעים עד כמה חשוב לקבל משוב מקוראים אחרים. הקוראים האלה יציינו דברים שלעולם לא היו חושבים עליהם לבדם. חלקים שנראים להם ברורים ומושחזים היטב עשויים להיות מבלבלים לקוראים שלא פגשו את החומר לפני כן. קטעים שתוכננו לצאת קומיים הופכים למעצבנים. הטיוטה הרביעית שנוצרת להם הודות לביקורת הבונה של קוראים חיצוניים אולי דומה מאוד לשלישית, גם בתוכן וגם באורך, אבל זו גרסת סיפור טובה יותר בגלל עזרה חיצונית וביקורת בונה.

לקבל את הספר של עצמך:

ברור מאליו הא? לא! דווקא שלב זה יכול להיות הצעד הקשה מכולם ונקודת הכשל שתפיל ספרים שלמים. כל כך הרבה אנשים הם פרפקציוניסטים שרוצים להגיע לשלמות בכל דבר. מאחר שחלק מהסופרים הם גם אנשים (…) כדאי מאוד להיזהר. אם אתם רוצים שהספר שלכם יפורסם בהוצאת ספרים מסורתית, ואין לכם ניסיון רב או ספר קודם שכבר הוצאתם, סביר שתרצו לייצר את אפקט ה'וואו' בקרב הקהל החדש שלכם. עם זאת, אם תעברו על אותו משפט שוב ​​ושוב ושוב ושוב כנראה שזה לא מה שיעשה את ההבדל. מגיע שלב בחייו של כל אמן בו הוא מבין ששלמות ויצירה לא הולכים ביחד. על כל סופרת מתחילה להבין, בשלב כלשהו, שהספר שלה כנראה לא יהיה מושלם (זה נכון גם לסופרים). לא כולם יאהבו כל חלק בספר שלך. כפי שאמר קינג בספרו, 'על כתיבה': "אתה לא יכול לרצות את כל הקוראים כל הזמן; אתה לא יכול לרצות אפילו חלק מהקוראים כל הזמן, אבל אתה צריך לנסות לרצות לפחות חלק מהקוראים בחלק מהזמן".

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך