סגנון כתיבה "נגד" עריכת לשון

קרה לך פעם בחיים שעשית דבר מה מוצלח למרות שהצלחתו לא הייתה מורכבת מכל המרכיבים ה"נכונים"? קרה שהצלחת במשהו שלא על פי "כללי הספר"? מי לא מכיר את אותם אנשים יפים שתווי פניהם לא מכילים את האף הכי יפה בעולם, הפה הכי מוצלח בעיר והעיניים הכי זוהרות ביקום, אך בכל זאת הם יפי תואר? זו פחות או יותר מערכת היחסים בין סגנון כתיבה יצירתי לעריכה לשונית. בזמן שהכותב משתמש בסגנון, מילים וביטויים, שמביאים לכתיבתו את תבלין ההצלחה, עריכה לשונית יכולה להשביח את העברית אך לחרב את הסגנון. קרב סמוי אך מוכר לכל כותב שעבר עריכה לשונית, מתחולל בין הכותב לעורך/ת הלשונית. דרך ביטויו של הכותב לא תמיד תואמת את כללי הברזל של העריכה הלשונית הנשענת על כללים של האקדמיה לעברית. אפילו שם, באקדמיה, יש נטייה בשנים האחרונות לשכלל את השפה בהתאם להתרחשויות בנות זמננו, אך הצלחתה לא מובטחת. ה"קרב" הזה בין סגנון הכתיבה לכללי העברית מזכיר במשהו את הקרב המתחולל במשרדי פרסום בין הקופירייטר לאחראים על מימושם של רעיונות טובים מבחינה תקציבית/מעשית (ארט דירקטור, תקציבאי, סופרווייזר). הקופירייטר יעשה ככל יכולתו להיות קריאטיבי אך הממונים עליו לעיתים מקצצים את "כנפיו" הקריאטיביות בשל שיקולי תקציב ויכולת. אין בדברים אלה לפגוע ולו במעט בחשיבות תפקידם שכן הכרחי לא פחות להיות מעשי.

ככותב ספרי ביוגרפיה עבור לקוחותיי הייתי בסיטואציה הזאת. כתבתי ספרים נהדרים באמצעות סגנון כתיבה קריאטיבי על מנת להוציא את "הקוץ הבנאלי" מסיפור ביוגראפי של לקוח, אך כאשר הגיע הטקסט לעורך לשוני, לעיתים הוא חירב חלקים נפלאים בתוכו בשל שיקולים מתמטיים של שפה ודקדוק. כמו בכל דבר בחיים, המינון קובע איך לעשות זאת נכון. ללקוחותיי המתעניינים אני מודיע מראש כי עבודתי הביוגראפית כוללת עריכה ספרותית והגהה אך לא עריכה לשונית, זה כבר מקצוע בפני עצמו. סגנון הכתיבה שלי נתקל לעיתים בהתנגדויותיו המלומדות של העורך הלשוני כשהלקוח בוחר להעביר את הטקסט אליו לפני הפקת הספר. מצד שני אני תמיד ממליץ להעביר את קובץ הספר, לאחר סיום עבודת הכתיבה והעריכה, לעורך לשוני, אך חשוב לבחור עורך לשוני שיודע ומבין מתי התערבותו מיותרת.

ספר שעוסק בכמה דמויות מרכזיות

ספרי ביוגרפיה הם למעשה לקט של עובדות על גיבור אחד או גיבורים רבים. ספר ביוגרפיה טוב הופך את לקט העובדות האלה למעניינות ככל הניתן. עבור סופר הצללים אין זה משנה אם הספר הוא על גיבור אחד או שניים, כי בסופו של דבר המתכון לא שונה באופן מהותי, רק התוצאה משתנה. הספר הראשון שכתבתי היה על זוג אחים, יהודים עיראקים, שהלחינו את מיטב מוזיקת הפולקלור העיראקית בחצי הראשון של המאה העשרים, הלא הם האחים אל-כוויתי. הספר שנכתב כעשרים ושלושים שנה לאחר מותם התבסס על תחקירים רבים עם עדי שמיעה וראייה, והתבסס גם על קטעי עיתונות רבים ומאמרים שנכתבו אודותם בעיתונות הערבית, הישראלית והעולמית. התוצאה הייתה לספר קריאה שיכול להעשיר את הידע הקיים בקרב כל חובב מוזיקה בכלל ומוזיקה ערבית בפרט. ספר ביוגרפיה שלרוב נתפס כסיפור על אדם אחד, יכול להעיד על חייהם של שניים ואפילו יותר דמויות מרכזיות. גם זוג שנשוי 40 שנה ורוצה לכתוב על חיי הנישואין יכול לעשות זאת באמצעות כותב מיומן והתוצאה תהיה ספר מרגש. כנ"ל לגבי משפחה שלמה. הכול בר ביצוע מאחר והעבודה הביוגרפית היא בסופו של יום אותה עבודה ללא קשר למספר הגיבורים בספר עליהם מתבסס הסיפור.

באופן אישי אני מעדיף מספר אחד, בכל ספר, שמציג את הדמויות כולן, בין אם את סיפורם בכללותו ובין אם באמצעות ציטוטים ומובאות. בספרים על זוגות זה יכול להיות כל אחד מבני הזוג ובספרים משפחתיים זה עשוי להיות כל אחד מבני המשפחה, הכל על מנת לשמור על מיקוד נרטיבי.

לחיצה כאן תאפשר לך לראות שלושה פרקים ראשונים מתוך ספר שבו כמה דמויות מעידות על גיבורת הספר ועל סיפורה.

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? הלינק הזה בשבילך

 

תחקיר – היכן ועם מי? כתיבת ספרים

תחקירים הם חלק בלתי נפרד מכתיבת ספר ביוגראפי, למעשה הם מהווים שלב מאוד חשוב בהכנת החומר אותו הופך הכותב לספר. מיקומם יכול להיות מכריע לאיכות התחקיר אך לא בהכרח על כך יקום או ייפול דבר. עדיף שהמקום בו יערך התחקיר יהיה הכי נוח עבור המתוחקר, מקום בו הוא מרגיש נוח לספר את כל אשר על ליבו, מקום בו סגור-ליבו נפתח. לעיתים אני נתקל במצב שכביכול נתפס כאבסורד כאשר המתוחקר מעדיף להיפגש במקום בו תישמר האינטימיות שלו. אבסורד כי את דבריו הוא לא מספר לי, לכותב הספר הביוגרפי, כי אם לספר שייכתב בהתבסס על דבריו. מצד שני אפשר להבין בקשה שכזאת כי לא כל שנאמר אכן הופך מיד לספר ולעיתים דברים אישיים מסוננים לאחר מכן החוצה, דבר שלא ניתן לומר על אוזנו של המאזין האקראי שנמצא במקרה או שלא במקרה סמוך למקום בו נערכת שיחת התחקיר. מרכיב חשוב נוסף במיקום התחקיר קשור לטייפ הקטן שמקליט את שיחות התחקיר. אם אתה כותב כמוני שמעדיף להקליט את השיחות כדי שפרטי-פרטים לא ילכו לאיבוד, כפי שקורה לעיתים בהאזנה בלבד, עדיף שהמקום יהיה שקט ככל הניתן, כדי שההקלטה לא תהפוך לקקופוניה.

על בסיס כל הנאמר כאן, בדרך כלל תחקירים מבוצעים בפועל בביתו של המספר המתוחקר, במיוחד כשמדובר בתחקור אנשים מבוגרים, כפי שקורה פעמים רבות בספרי ביוגראפיה, אך עדיין נותרת שאלה אחת פתוחה: האם לבצע את התחקיר בנוכחות בני משפחה נוספים או חברים? לגמרי תלוי במי מדובר. בדיוק כמו במקרה של "דוגמת האבסורד" שמופיעה לעיל כאשר מתוחקר לא רוצה שישמעו אותו למרות שדבריו מוקלטים ועולים על הכתב, כך לעיתים בתוך המשפחה יש תופעה חברתית הקרויה "רציה חברתית" ובה עונה המתוחקר בהתאם למה שנדמה לו שבני משפחתו היו רוצים לשמוע, במקרים גרועים יותר הוא נמנע לספר פרטים חשובים רק כי נדמה לו שהאנשים סביבו לא יאהבו לשמוע את זה. נכון, אם המשפחה לא אוהבת לשמוע את זה, הגיוני שגם לא ירצו שהפרטים הללו יופיעו בספר, אך אין זה חוק החקוק בסלע. פעמים רבות פרטים מסוימים יכולים להפוך ספר לטוב יותר כשכותבים אותם בעדינות. אני מכוון לפרטים שמעשירים את הספר, את הדיון בתוכו ויוצרים מסמך משפחתי עשיר יותר. חבל לאבד את ההזדמנות לעשות זאת רק בגלל חשש של "מה יאמרו הסובבים אותי". יתרון נוסף בתחקיר "אחד על אחד" הוא בריכוז מוחלט של המתחקר בסיפורו של אותו מתוחקר. חיסרון? לפעמים שיחה מרובת משתתפים מציפה יותר פרטים פר-סיפור, במיוחד כשהמספר לוקה בזיכרונו. מה אומר ומה אוסיף – אין שחור ולבן בעולם התחקירים, כל מקרה לגופו, העיקר ש"גופו" ידע לספר בפתיחות את שנדרש לספר. אם אתה כותב ומתחקר סיפור, היה קשוב למשתתפים בשלב התחקיר, בדוק גם את עצמך ואת העדפותיך והפוך את כל המשתנים הללו לתוצאה שתניב את המקסימום עבור שלב התחקיר.