רעיון וראיון לכתיבך ספרך הראשון – סיפורו של רוצח

רבים משתוקקים להוציא את ספרם. עבור רובם יהיה זה ספרם הראשון. הספר “The Fatalist” הוא מקור השראה לכתיבת ספר מרתק, על חבר ילדות שהפך לרוצח. הרעיון והראיון הבא יעניק לך מנת השראה לסיפור שהספר שלך עשוי לעסוק בו.

ובכן, דמיינו שחבר שלכם הוא רוצח ותכתבו עליו ספר, כמו שעשה, בלי לדמיין כלום, הסופר האוסטרלי קמבל מקונאצ'י: "אולי מה שעשיתי היה לא מוסרי", אומר הסופר שספג לא מעט ביקורת על ספרו הראשון, שכתב בשיתוף פעולה עם לינדזי רוז, רוצח שכיר, שרצח חמישה אנשים.

בחג האהבה של שנת 1994 לינדזי רוז הרג ב'דם קר' את קארי פאנג ופטמה אוזנאל במכון עיסוי שבסידני-אוסטרליה. חמש שנים לאחר מכן הוא הודה באשמה ונשפט על חמישה מעשי רצח בסך הכול. הסופר קמבל מקונצ'י היה רק נער כשהכיר לראשונה את רוז, שש שנים קודם לכן, בפאב במערב סידני. הוא הכיר רק חלקים מחייו ומחיי שותפיו, כולל בעלי בית בושת, סוחרי סמים, חוקרים פרטיים וגנבים. כפי שציין מקונאצ'י בספרו הראשון והחדש, "הפטליסט": "כששתיתי בירה עם לינדזי הוא כבר הרג שלושה אנשים".

במהלך עשרים וחמישה ביקורים ביחידה לאסירים בסיכון גבוה, מקנאצ'י ראיין את רוז על חייו ועל פשעיו. לאחר פגישתם הראשונה הוא תיאר אדם ש"משרבב את שפתיו בכל פעם שמדובר באנשים או בפעולות שעלולות להפליל אחרים. הוא הרגיש די בנוח עם מי שהוא ומה שהוא עשה והוא סיפר לי כמות עצומה של סיפורים, לעתים קרובות מטובלים בצחוקו, למרות שכמה מהסיפורים שלו כרוכים באסונות של אחרים, הלא הם הקורבנות שלו, ואני עוצר את עצמי מלצחוק ביחד איתוֹ".

'הפטליסט' הוא ספרו הראשון של מקונאצ'י. בספר ובראיון הזה, שפורסם ב'גארדיאן' האוסטרלי, הוא לא רק מתאר רוצח, אלא מנסה גם לבקר את עצמו על כך שהוא נותן לרוצח הזה במה לביטוי עצמי.

האם היו לך ספקות בנוגע לכתיבת הספר הזה?

"כן – הטרידה אותי השפעתו על משפחות הקורבנות. אני באמת לא יכול אפילו לדמיין את האבל המתמשך על אובדן אדם אהוב שנרצח באלימות. בארגון התמיכה של קורבנות רצח אמרו לי שרוב האנשים במשפחות האלה מעדיפים להישאר מחוץ לאור הזרקורים ולא מעוניינים שאחרים יזכירו להם את האבל שלהם. למרות זאת הם פנו לבן משפחה אחד בשמי, ובאופן טבעי אותו אדם סירב להתראיין. והנה אני נותן קול לרוצח שלהם, שבו הוא משתמש כדי לבטא את החסרונות של שני קורבנות שהוא חושב 'שזה הגיע להם' – כאשר הנרצחים לא יכולים להשיב. באמצע הכתיבה זה הכה בי… שאלתי את עצמי אם מה שאני עושה הוא מעשה מוסרי? כדי להמשיך, שכנעתי את עצמי שהכוונות שלי טובות, שכמה תובנות שימושיות עשויות לעלות מהספר, כמו למשל איך אדם מהשורה יכול להפוך לרוצח אלים".

מה היתה ההתרשמות הראשונית שלך מהרוצח לינדזי רוז כשפגשת אותו לראשונה בפאב?

"הוא היה חברותי למדי, אנרגטי ובטוח בעצמו. הרי הייתי עדיין נער כשפגשתי אותו לראשונה, אז הבטתי בו דרך עיניים של נער שרואה תלמיד בית ספר פופולרי".

רוצחים בעלי קסם אישי וכריזמה זה לא דבר יוצא דופן. איזה מחקר עשית כדי להכין את עצמך?

"קראתי הרבה על פסיכולוגיה פלילית ופסיכופתיה, כולל את ספרו של רוברט הייר: 'העולם המטריד של הפסיכופתים שבינינו' – כולל את רשימת הצ'ק ליסט שלו שמציינת את המאפיינים לפסיכופת המצוי. ובכל הנוגע לקסם ולכריזמה – עבודה אחרת על פסיכופתיה נקראת 'מסיכת השפיות' מהסיבה הזו בדיוק. אדם שמביע ביטחון וכריזמה יכול להיות בעל מסכה שמסתירה ומחביאה את הפצוע שמאחוריה. אין פירוש הדבר שלינדזי הוא בהכרח פסיכופת, ובספר אני בודק את חוסר הוודאות הזו עוד קצת".

זה היה מעניין לחקור את הרוצח ולנסות לברר מה מתחולל בתוכו?

"בתור 'שליח' הייתי מוכן ויכול ללכת איתו עד נקודה מסוימת. לינדזי היה חובש (פרמדיק), לכן יש לו בסיס הבנה קליני והוא בעל מודעות עצמית. הוא כתב לי מכתבים עם תובנות מדהימות למדי על השינוי של הגישה שלו לעולם, ואני כולל כמה מהמכתבים האלה בספר".

נתת לו לקרוא את הספר תוך כדי כתיבתו?

"שלחתי לו כמה פרקים לסקירה לאורך הדרך, בעיקר את הסיפורים על נעוריו ועל התקופה ששירת כ'פרמדיק' באמבולנס. היו רגישויות מסוימות עם הרבה מהחומרים האחרים – למעשה את רוב הספר הוא עדיין לא קרא".

לפי מה שאתה כותב היתה לו ילדות מלאה בהזנחה, באלימות, בתחושה של אימפוטנציה, שכנראה הובילה למוטיבציה להשגת נקמה וכבוד. אתה מצליח להזדהות עם הסיפור שלו?

"ובכן… זה בהחלט חלק מהנרטיב הפנימי שלו: שהוא עמד על שלו מול הבריונים שהופיעו בחייו, שהוא חשב שהוא עושה את העולם למקום טוב יותר. אני רואה איך הוא הגיע אל השקפת העולם שיש לו כיום, אבל לא הייתי אומר שאני מזדהה עם זה. נזהרתי שלא לערוך את דבריו יותר מדי והקפדתי שהקוראים יסיקו מסקנות משלהם בנוגע לאיך הם מרגישים כלפיו".

האם אתה רואה ברוצח הזה כמספר אמין בספר שכתבת?

"הוא לא המספר בספר – אבל אני יודע למה הכוונה. זו שאלה טובה כי היה לי חשוב להיות בספק הזה – שאולי כל מה שמסופר לא בדיוק קרה כמו שהוא סיפר – אז השארתי לא מעט רמזים לאורך הספר כדי שהקוראים יוכלו לפצות על כך ולהאמין למה שהם רוצים. אחרי שאמרתי את זה, אני חושב שהוא היה בדרך כלל אמיתי וכן, אבל צריך לקחת בחשבון את כל עניין המגבלות של הזיכרון האנושי ואת ההטיה הטבעית של הלא מודע לשנות דברים לטובתנו… אני חושב שיש לנו, לכולנו, נטייה לנתח את הזיכרונות שלנו באמצעות הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו".

למה אתה חושב שהוא נתן לך את האפשרות לכתוב את הסיפור שלו?

"הסיבה המוצהרת שלו היא: 'השוטרים, השופטים והתקשורת – כולם טעו. חשבתי שאם מישהו יכול לספר את האמת זה אתה'. חלק מהעניין הוא שהוא מאמין שהוא הוצג כעוד רוצח שכיר, בעוד המציאות מורכבת יותר. ניתן להניח שיש לו מניעים נוספים".

איך היחסים שלך איתו עכשיו?

"אנחנו עדיין במצב טוב. ביקרתי אותו לאחרונה ודיברנו על השקת הספר. 'כללתי בספר את נקודת המבט שלך', אמרתי לו, 'אבל אני צריך להזהיר אותך, הספר לא מוציא אותך מי יודע מה טוב', 'בסדר גמור', הוא משך בכתפיו, 'הרי הרגתי חמישה אנשים'".

עד כאן הריאיון שפורסם ב'גארדיאן' האוסטרלי. עכשיו תורך לחכוך בדעתך אם ספר שכזה יכול להתאים גם לך. אם בא לך לרכוש אותו כדי ללמוד יותר על הסיפור המרתק ועל האפשרויות שלך לספר ראשון, הנה הקישור.

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית