ביקורת הספרים של טלי | ימיו ולילותיו של הדודה אווה

בשנות החמישים, כשירושלים היתה צעירה יותר ומסוכסכת פחות, גר ילד עם אביו, חסר יכולת התפקוד, ובלי אמו שנפטרה זה מכבר. כמו רבים אחרים בני התקופה, ימי הצנע אילצו גם אותם לחלוק את ביתם עם משפחה נוספת, בה האמא מתייחסת אליהם באימהיות מסוימת אבל מקפידה, בשל המחסור, לשמור את המעט שיש לה למשפחתה. הרי גם כך כל אחד מבני המשפחה הנוספת כואב את כאביו ונושא עמו שק מלא צער.

הילד מתנהל בעולם הזה כגלמוד מאם ומאב מתפקד, שמבקש אהבה בכל אשר יפנה, עד שבלילה גשום אחד מופיעה בבית גברת שפניה חבולים, מבטה מבועת ובלבה פקעת של סודות. "הדודה אווה", כך קורא הילד לטרנסג'נדר שהופך לבן בית, ונפשם נקשרת בעבותות של אהבה. "ימיו ולילותיו של דודה אווה", הוא הספר הלפני אחרון של אמנון דנקנר, שיצא בשנת 2013 טרם מותו הפתאומי מדום לב, בגיל 67.

הספר מתאפיין בשלושה רבדים עיקריים: הראשון הוזכר לעיל, וכרוך בסיפור היסטורי מעניין של תקופת הצנע והצצה מפורטת אל חייהם של האנשים שחוו את התקופה. הרובד השני עוסק בסיפורו האישי של דודה אווה המסתורי/ת, סופר/ת רומנים זולים. הרובד השלישי כרוך במערכת היחסים המעניינת בין "הדודה אווה" ששותה בצמא את דיווחיו של הילד על סרטי האהבה שהוא רואה בקולנוע, לבין ילד ששמו וגילו לא ידועים לאורך הסיפור כולו.

זהו ספר שלוקח את קוראיו למסע בחיים שבני ימינו מכירים, אם בכלל, רק מתמונות ומסיפורים, וספר שמאפשר הצצה לחיים של אנשים שחלקם הפכו לשטרות, חלקם לרחובות וכולם נקברו מזמן.

אהבתי בספר: את תרכובת מערכות היחסים בבית צפוף ועמוס אנשים, את סיפורו המעניין והמסתורי של דוד טרנסקסואל, דמות מורכבת מכל בחינה, שמעוררת הדים כיום, קל וחומר בתקופת הצנע העתיקה, ואת העובדה שדרכה/דרכו מתגלה בפני הילד התמים עולם של מיניות על סטיותיה השונות. לתבשיל העשיר הזה מוסיף דנקנר תיאורים מלאי פרטים וטקסטורה של שנות החמישים בירושלים, מערכות יחסים מעניינות ושלל גילויים ותגליות מרעננות. אהבתי במיוחד את עצם העובדה שהספר מסופר דרך עיניו של ילד פיקח ומלא רגישות.

הסיפור שוטף, הקריאה רציפה, וכפי שכתיבתו של דנקנר תמיד התאפיינה, דבר לא נותר בערפל וכל המסופר מובן ובהיר, למרות אורכו של הספר. בניגוד לסופרים מתוחכמים יותר, כמו למשל עמוס עוז, שאוהבים להתפלפל בשפה ובתיאורים, דנקנר לא מתחכם גם בספר זה, ואני מברכת על כך.

פחות אהבתי: זה לא שאני לא קוראת ספרים ארוכים, אני כן, אבל הספר ארוך מדי לטעמי האישי. יותר מ-550 עמודים אולי מאפיינים את "מלחמה ושלום", אבל בספר הזה ובסיפור הזה התחלתי להתעייף סביב עמוד 350. הרגיש לי כאילו בנקודה הזו אפשר היה לעצור ולעבור הלאה, אבל התחלתי ולכן אסיים… עוד 200 עמודים.

שורה תחתונה: הספר מעניין, הסיפור טוב, הכתיבה תמה והעולם בהיר למרות עננים כבדים שמכסים את שמיהן של דמויותיו. עם זאת, זה לא ספר שמומלץ לקוראים שרוצים את זה קצר ופחות מומלץ לנהנים ממסרים מתומצתים. הוא דורש אנרגיה, אבל מי שיש לו סבלנות ימצא בו קסם ועניין, במיוחד על רקע העובדה שהסיפור מבוסס במציאות.

שלושה וחצי מתוך חמישה כוכבים של ציפייה לסיפור כזה, אבל קצר יותר, בסולם של טלי.

 

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית