עשרה טיפים לכתיבת מאמר דעה טוב

אמירה קרואטית ישנה קובעת ש​​ללא סבל אין למידה. הנקודה היא שאנחנו לומדים דרך אתגרים שמאמצים את הנפש ואת המוח ולא בהכרח כשהכול טוב ונוח. מה שאנחנו כבר יודעים לעשות טוב לא ילמד אותנו דבר. עבור הרבה אנשים עצם פעולת הכתיבה, ובפרט כתיבת מאמר דעה כלשהו, הוא תרגיל מהול בסבל. רק שזה לא חייב להיות ככה.

בפוסט הזה נחקור את העכבר שהפך להר – כתיבת מאמר דעה, או בכלל הבעת דעה בכתב, שהפכה לצורת חיבור נדירה יחסית, שלעתים קרובות מערימה על אנשים בעיות במאבקיהם לאזן בין הכתיבה המסורתית ונטולת המטרות ובין הצורך לנסח דעה באופן ברור וחד. זו הסיבה שהכנתי עבורך עשרה טיפים שיעזרו לך לכתוב מאמר דעה טוב יותר ובקלות רבה יותר.

עצם העובדה שהפוסט הזה כתוב בחלקו/רובו בלשון נקבה נובעת מדעתי ש…די, מספיק עם האפליה הזו בשפה העברית. יש גם נשים בקהל והן צריכות לקבל ביטוי. עם זאת חשוב להבין שהפוסט פונה גם לגברים שלא סורסו… שיהיה בכיף :)

1. לפני הכל דעי מהו מאמר דעה: מאמר דעות קובע דעה, אבל זה לא עוד מקבץ מילים שבו את מביעה את מה שאת חושבת – כאלה יש למכביר – מאמר דעה אמיתי מחייב אותך להציג עובדות וראיות שתומכות בנקודת המבט שלך. במאמר דעה את מסבירה מדוע נקודת המבט שלך צודקת, ובמקביל מגנה עליה כמו כל מסקנה שנדרשת להיות ברורה בעבודות מחקר.

2. פתחי את השקפתך בנושא לפני הכתיבה: מכיוון שמאמר דעה דורש ממך דעה, חשוב לפתח את הדעה הזו לפני שתתחילי לכתוב. מדוע את מאמינה בנקודת המבט הזו שלך? כתבי זאת. וודאי שאת יכולה להסביר למה את צודקת ויכולה לנסח את נקודת המבט שלך באופן ברור ויעיל. מובן מאליו? תתפלאי כמה אנשים רוצים לבטא את דעותיהם לפני שגובשו…

3. ערכי את המחקר שלך מראש: גם זו אולי נראית כמו נקודה מובנת מאליה, אבל כדאי להדגיש שחשוב לחקור את הנושא שלך לפני שאת כותבת אודותיו. את עשויה לגלות שקריאת דעותיהם של אחרים והבהרתם תשנה, תטהר או תעצב את נקודת המבט שלך. הדבר הגרוע ביותר שאת יכולה לעשות הוא לכתוב את המאמר כולו רק כדי לגלות בסופו שיש עובדות שפחות הכרת ושמשנות לחלוטין את דעתך.

4. אל תשמרי את דעתך לסוף המאמר: הקוראים לא מתכוונים לחכות לסוף מאמר הדעה שלך, ההוא בן חמש הפסקאות או חמשת העמודים כדי לגלות מה את חושבת. עליך להיות בטוחה שדעתך נאמרת בבירור כבר בתחילת המאמר – נקרא לזה 'הציגי את דעתך כבר בשלב הצגת התזה', כך שהקוראים יבינו את נקודת המבט שלך כבר בהתחלה. זה גם יעזור להבטיח שכל חלק מאוחר יותר במאמר יפעל לתמיכה בדעתך.

5. פתחי את המאמר באופן שתופס את תשומת הלב: המאמר שלך אמור למשוך את תשומת ליבם של הקוראים כבר מהשורה הראשונה. הקפידי להתחיל חזק, עם עובדה או נתון דרמטי, או אנקדוטה ייחודית, כדי למשוך את הקוראים ולעניין אותם ללמוד עוד. אחרי הכל, אם הקוראים אינם מעוניינים או מתעניינים כבר בהתחלה הם לא יקשיבו לשאר דעותיך.

6. לעולם אל תתני כותרת שאלה למאמר הדעה שלך: אישה חכמה פעם אמרה שאם תתני כותרת שאלה למאמר הדעות שלך הקוראים תמיד ישיבו "לא". ליתר דיוק, הקוראים יענו בעצמם על השאלה בכותרת על פי החוויה האישית שלהם, וזה יגרום להם להיות פחות פתוחים לפרספקטיבה ולנקודת המבט שלך.

7. התחילי קודם עם הטיעון הכי החזק שלך: מאמר הדעות שלך צריך להתחיל מהסיבה החזקה והמשכנעת ביותר ורק אז לנסח את הנקודות הפחות חשובות. הקוראים רוצים לדעת מייד מה הטיעון הטוב ביותר מכיוון שאם הם לא מאמינים בו, השאר לא ישכנע אותם. אף אחד לא אוהב לחכות לדברים הטובים.

8. נסי להשתמש בקול/ניסוח פעיל: כתיבה משכנעת גורמת לרוב לכותבים לבטא את עצמם באופן פסיבי, כמו בעוד עבודת מחקר. עבור עבודה כזו זו לא בעיה כה גדולה כמו שהיא בעיה גדולה למאמר דעה. זו דעתך, אז קחי בעלות עליה עם קול פעיל, תקיף ומשכנע.

9. אל תפחדי מהבעת רגש: עבודת מחקר מתמקדת כולה בעובדות, בראיות ובנימוקים, אבל במאמר דעה? יש הרבה יותר מקום לרגש. ומאחר שבמאמרי דעה אנחנו עוסקים פה – הגבירי את פעימות הלב של הקוראים, ולו במעט, כדי להראות מדוע נקודת המבט שלך נכונה מבחינה רגשית, ולא רק נכונה מבחינה הגיונית.

10. עזרה מקצועית: כאשר כל השאר נכשל, את תמיד יכולה להעסיק מקצוענים כדי לכתוב את דעתך. אם היא באמת חשובה לך ואת לא מצליחה להביע את עצמך כמו שרצית, לא בושה להיעזר במומחים לדבר. בשירותי כתיבה מקוונים יש בעלי מקצוע מיומנים שיכולים לעזור לך בכל דעה שאת צריכה להביע. אל תהססי לפנות לכותבים מקצועיים לקבלת חוות דעת של מומחים לדרך הטובה ביותר לגשת לנושא שלך, לפתח דעה חזקה עליו ולתמוך בדעה זו באופן מנומק והגיוני.

                                                                             ***

על ידי שימוש בטיפים הללו לכתיבת דעות, תוכלי להעמיד את עצמך במצב הטוב יותר להפיק מאמר דעה רב עוצמה שיהפוך לנקודת המבט שמייצגת אותך. גם אם שליטה באומנות הבעת הדעה בכתב יכולה להפוך לאתגר לא קטן, עם הגישה הנכונה ועם קצת עזרה גם את תעבירי מאמרי דעה יוצאי דופן בכל פעם שיתעורר הצורך.

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך

ביקורת הספרים של טלי | המאבק שלי – מוות במשפחה

המאבק שלי התחיל כשעשיתי את פעמי לחנות הספרים הקרובה לביתי וביקשתי לרכוש ספר של הסופר קרל אובה קנאוסגורד. מאחר שאיני אלא מעריצה מושבעת של נורווגיה ונופיה, של סקנדינביה וסופריה, ושל הסדר והיופי הנורדי, אי שם בחלק הצפוני של העולם, ניגשתי עם אותה חדווה וערגה אל ספריו של הנורבגי התורן, אך בחנות הספרים דאגו להעמיד את הסדר על כנו ואמרו שאם כבר אני צוללת אל סדרת הספרים המכונה בשם (החשוד) 'המאבק שלי', מוטב שאתחיל בראשון. כך הופיע 'מוות במשפחה' בביתי ומאבק שלא ידעתי כמותו (מאז הספר האחרון שלא עבר עריכה מספקת), החל במלוא עוצמתו.

בגדול מצאתי סיפור אוטוביוגרפי שמספר על שנות ילדותו של הסופר, על התבגרותו, נישואיו ומשפחתו, כשברקע בוהק ועוטף את הכל המוות של אביו. אין זו אלא הזדמנות ספרותית להניע את גלגל הסיפור לאחור אל ילדותו. וכך בדיוק קורה, כשאני ושאר קוראיו המתעייפים מגלים את היחסים העכורים ששררו ביניהם, חושפים את הניכור הגדול במשפחה ובכלל נכנסים אל השינוי שמחולל המוות במה שנותר ממערכות יחסים מורכבות.

"אינטנסיבי ושופע חיות" כתבו עליו ב'ניו-יורקר' אז צלחתי את 100 עמודיו הראשונים למרות שהיה לי קשה. "מרתק לכל אורכו. פשוט מעולה" הוסיפו, אז אזרתי אומץ ובעיקר סבלנות – והמשכתי, למרות שכבר דילגתי על עמודים. ואז שמתי לב שאני מעבירה על הספר ביקורת עוד לפני שסיימתי לקרוא אותו. סיימתי, אז בואו נתחיל shall we?

אהבתי בספר: הניחוח הנורווגי ופיסת האדמה הצפונית והנקייה, הקור העז בחורף, ימי האביב הממוזגים שמזרימים נהרות ומפלים ליד בתים וירק עד, המרחקים מבית לבית, היעדר הצפיפות, שליטתו של הטבע והתחושה הנורדית באוויר לפעמים מספיקים על מנת לסחוף אותי בקריאה, גם אם הקריאה לא משהו.

ברגע שהספר נוטש את תיאורי הפרטים היומיומיים-מייגעים ומתחיל להתעסק בסיפור האמיתי, ברגע שהוא מתאר את מות אביו, מספר איך התדרדר לאלכוהול או באיזה מצב השאיר את אימו כשגר אצלה בשנים האחרונות לפני מותו – השיט במימי הפיורד התכולים הופך נעים ומעניין. אלו רגעים (בודדים) בהם 'מוות במשפחה' מתעורר לחיים, ולו רק לעמודים בודדים.

פחות אהבתי בספר: חובבי החלוקה הברורה וההפוגות הספרותיות שמייצרות חופשות מתודיות קצרות מספרים היכונו – זה ספר בלי פרקים, אבל זה כן גבב של מילים שלפעמים נדמה שאין בהן חלוקה ברורה. המשפטים? ארוכים מדי. סימני פיסוק? יש אבל לא הרבה ולא תמיד במקומות הנכונים.

כמו מדוזות וזפת על חוף מבשר רעות לציבור המתרחצים, כך מופיעים סימני האזהרה הראשונים ב'מוות במשפחה'. אולי מפני שהתחלתי לקרוא אותו אחרי סדרה של ספרים אחרים ששאבו אותי פנימה, ציפיתי להרבה-הרבה יותר. אולי בגלל הביקורות המהללות והעובדה שמחכים לי בסדרה הזו שישה ספרים נורווגיים רציתי כל כך לאהוב אותו, אבל הספר הזה לא הצליח לחבר אותי לכלום כבר בתחילתו. לא הבנתי מה רוצה הסופר ועל מה הוא מדבר. לא הבנתי למה לא פיסקו אותו כמו שצריך, לא הבנתי למה אני לא נהנית מהקריאה. אולי זה רק חוסר הריכוז שלי? אבל גם בהמשך, לאחר שהרמתי אותו בכבדות שוב ושוב מהשידה עמוסת הספרים שליד המיטה, לא הצלחתי להבין מה כל כך מדהים בספר הזה?

אחת המחלות העיקריות שלו – ירידה מתישה לפרטים מעייפים ולא רלוונטיים, שוב ושוב ושוב. העמודים הבודדים בהם מתרחשים סיפורים בעלי משמעות פזורים בין יותר מ-400 עמודיו כמו יהלומים נטושים במכרה פחם ענק. לא זוכרת שדילגתי ככה על כל כך הרבה עמודים בספר. זאת אומרת זוכרת – אבל לא ככה. בהתחלה, באמצע ואפילו בסוף (היותר מעניין) דילגתי ודילגתי.

זו לא הסיבה שאני קוראת. הרי יותר קל לדלג על 400 עמודיו ופשוט לקרוא ספר מעניין יותר. לא היתה לי סבלנות אפילו לחזור אל העמודים שדילגתי עליהם. המסתורין היחיד שהשתלט על הספר הופיע בצורת השאלה: "הרי היו כל כך הרבה ביקורות טובות על הספר, אז מה הקטע?!?"

"כשנכנסנו למטבח שפכתי את המים, סחטתי את המטלית ותליתי אותה על שולי הדלי, ואילו סבתא התיישבה במקומה הרגיל. כשלקחתי את המאפרה מהשולחן הסיטה הצידה את חלקו התחתון של הווילון והציצה החוצה. שטפתי את המאפרה," כתוב בעמוד 352 וזה לא נגמר "חזרתי ולקחתי את הספלים, שמתי אותם בכיור, הרטבתי את מטלית המטבח, התזתי מעט תרסיס ניקוי על השולחן והייתי עסוק בניגובו כשאינגבה נכנס"… ואם חשבת שזו הכנה לשיחה מרתקת עם אינגבה אז: "נושא שקית ניילון בכל יד. הוא הניח את השקיות והתחיל להוציא את המצרכים. תחילה את האוכל לארוחת הערב…" ולא נמשיך…

אין כל כך ספר בספר, אבל יש תיאורים מיותרים למכביר, שיותר מזכירים דו"ח מאשר "סדרה לספרות יפה" כפי שמיטיבים בהוצאת הספרים 'מודן' להדגיש מעל שולי בספר.

רגע השיא בקריאה: הרגע בו קרל אובה מקבל את הבשורה על מות אביו ומתעורר הדיסונסס בין האבא המנוכר, ממנו חשש לאורך כל חייו, לבין תגובתו האינסטינקטיבית שבאה לביטוי בבכי קורע לב… רגעים בספרות ובחיים שמזכירים לנו עד כמה רובנו קשורים להורינו, קשים ומרים ככל שהיו.

שורה תחתונה: חובבי חפירות ואוהבי הפרטים המיותרים – מחכה לכם פה חגיגה של תיאורי חיים בנליים. כל כך חבל שמעט היהלומים שכן חבויים בין עמודיו עטופים בהררי אבק, פחם ורגבי עפר. אולי 100 עמודים מבין מעט יותר מ-400 עמודיו שווי ערך ספרות יפה – כל השאר הוא דו"ח שלא עבר עריכה מספקת. את המשך הסדרה בוודאי שלא אקרא, במיוחד אם הפרק הראשון  במאבק שלו הפך ל'מאבק שלי'.

שני כוכבים של אכזבה מתוך חמישה שיש לנורווגיה ולסופריה להציע

התחייב לכתוב 13 ספרים תוך 10 שנים אבל קורא יותר מאשר כותב

העובדה שבלי קריאה טובה לא יכולה להתרחש כתיבה טובה ידועה לכל מי שאחז במקלדת או בעט. לכן, כשה'ניו יורק טיימס' מחליט לראיין סופר, שלאחרונה חתם על חוזה בסך 3.4 מיליון דולר במסגרתו התחייב לכתוב 13 ספרים חדשים תוך עשר שנים, אין להתפלא שהוא מתמקד דווקא בהרגלי הקריאה שלו, יותר מאשר בהרגלי הכתיבה.

על 'המוקד' נמצא ג'ון (מייקל) סקאלזי (השני), סופר מדע בדיוני אמריקאי מצליח, שכיהן בעבר כנשיא אגודת סופרי המדע הבדיוני והפנטזיה של אמריקה. הוא נודע בעיקר בזכות סדרת ספרי 'מלחמת האדם הזקן', ששלושה מהם היו מועמדים לפרס ה'הוגו', ובזכות הבלוג שלו, Whatever (בתרגום חופשי: 'מה שתגידו'), שבו הוא כותב תדיר על נושאים שונים מאז 1998.

בשנת 2007 זכה בפרס גפן על ספרו 'מלחמת האדם הזקן'. ב-2013 זכה בפרסי ה'הוגו' וה'לוקוס' לרומן הטוב ביותר על ספרו 'חולצות אדומות', וב-2016 זכה בגינו בפרס גפן. סקאלזי כתב ספרי עיון וטורים בנושאים שונים כגון מימון, משחקי וידאו, סרטים, אסטרונומיה וכתיבה, ושימש כיועץ קריאטיבי עבור סדרת הטלוויזיה 'סטארגייט יוניברס'.

כמה ספרים מחכים על השידה שלך?

לכבוד השנה החדשה קבלתי החלטה – לבזבז יותר זמן על קריאת ספרים ממה שאני מבזבז על קריאת ציוצים ב'טוויטר', ולכן קצב תחלופת הספרים על השידה שלי די מהיר כרגע.

מה הספר ה'נפלא' האחרון שקראת?

מבחינת ספרים שכבר מוכרים כ'נפלאים' קראתי את 'פני הקרב' מאת ג'ון קיגן, שהיה אחד הספרים הרציניים הראשונים בהיסטוריה הצבאית שלקחו על עצמם לתאר את תולדות הקרב מנקודת מבט של החייל בשדה. הספר היה שימושי להפליא כשכתבתי את 'מלחמת הזקנים', ואני חוזר אליו בכל פעם שאני מתחיל לחקור ספר בעל אופי צבאי. אני רע מאוד בלנחש אילו יצירות עכשוויות ייחשבו כ'ספרים נפלאים', ולעתים קרובות מופתע ממש מאיזה ספרים משיגים את התווית הזו, ועוד לאורך זמן.

האם יש רומנים קלאסיים שקראת לאחרונה בפעם הראשונה?

דילגתי על ג'יין אוסטין כשגדלתי, אבל כל כך הרבה חברות כל כך מאוהבות בכתיבה שלה – ונהניתי מהעיבודים המצולמים לספרים שלה די והותר – עד שחשבתי שאעשה לזה ניסיון נוסף. אז הרמתי את 'גאווה ודעה קדומה', ובמהרה החזרתי את הספר שוב אל השידה. הבעיה לא היא, זה אני: מקצבי הכתיבה והדיבור ואפילו איך עשו בזמנה שימוש בסימני פיסוק, הכל השתנה מאוד ביחס להיום. עבורי קריאה של רוב היצירות שנוצרו לפני המאה העשרים מרגישים כמו לשבת ברכבת שמסתחררת סביב עצמה. היא סופרת נהדרת, ללא ספק, אבל היא גם לא בשבילי. אני אוהב את הסרטים שנוצרו מספריה (ואני מעדיף הרבה יותר את הסרט 'גאווה ודעה קדומה' משנת 2005 על פני המיני סדרה של ה- BBC שעשו מספריה, משנת 1995, שזה 'כפירה' בכלל לומר את זה).

תאר את חוויית הקריאה האידאלית שלך (מתי, איפה, מה, איך)

במשרד שלי, על הכיסא הנוח שלי, עם אחד החתולים עלי, ביום אביב או סתיו בו הטמפרטורה מספיק טובה כדי שהחלונות יהיו פתוחים, ויש רוח נעימה (וגם אחרי שלקחתי את מנת ה'קלריטין' שלי למשך היום (תרופה נוגדת אלרגיות); אני גר באוהיו הכפרית ויש לנו את כל האבקה הזו באוויר… אבל בכנות, אני יכול לקרוא כמעט בכל מקום ובכל זמן וכך אני מתכוון להמשיך לעשות.

איזה ספר כולם צריכים לקרוא לפני גיל 21?

אין ספר אחד שכולם צריכים לקרוא לפני גיל 21; יש, אני חושד, את הספר הנכון והמתאים לכל אדם, שאם קוראים אותו בגיל צעיר, הוא גורם להתאהב בקריאה לכל החיים. אני מסכים שכל אחד צריך לעשות את מה שאפשר כדי למצוא את הספר הזה, במקום לתקוע את אותו ספר בגרון של כולם. בעולם הספרים מידה אחת לא מתאימה לכולם.

איזה ספר אסור לאף אחד לקרוא עד גיל 40?

גדלתי בבית שהכלל שתקף לספרים היה "אם אתה יכול להגיע אליו – אתה יכול לקרוא אותו", והשתמשתי באותו הכלל עבור הילדה שלי, אז, אה, אין ספר כזה אני חושב… ישנם ספרים שאתה מעלעל בהם בגיל 15 ושמדברים אליך גם בגיל 40, ולהפך. הדרך היחידה שתמצא אותם היא לנסות אותם. אני לא מאוהב בהפרדה בין ספרים לפי גיל. תנו לספרים לדבר לקוראים בכל הגילאים.

אילו סופרים, מחזאים, מבקרים, עיתונאים, משוררים – שעובדים היום אתה הכי מעריץ?

היום? נ.ק ג'מיסין (סופר), אלכסנדרה פטרי (עיתונאית), דניאל לוורי (ספרי זיכרונות), פמלה ריבון (תסריטאית/סופרת), רוקסן גיי (כותבת מאמרים/עורכת). תשאל אותי שוב בעוד שנה. יש כל כך הרבה סופרים שראויים להערצה על עבודתם ועל מי שהם בעולם.

סופרי מדע בדיוני כותבים לרוב על ההווה גם כאשר סיפוריהם מתרחשים בעתיד. מי לדעתך מדייק במיוחד בתיאורי ההווה או העתיד שלו?

אוי. ובכן, נראה שוויליאם גיבסון עושה עבודה טובה (בצורה מדכאת) בכל הנוגע לקריאת כיוון לאן העולם הולך; צ'רלי שטרוס מתאר את העתיד העכשווי באופן כל כך מדויק עד שלפעמים צריך לשכתב את עבודתו במהלכה כיוון שהאקטואליה האמיתית משתלטת על התיאורים שלו; נראה כי טרילוגיית "Newsflesh" של מירה גרנט מתאימה ממש ברגע זה גם מבחינת הפוליטיקה והתרבות של הרגעים בהם אנחנו חיים.

מה אתה קורא כשאתה עובד על ספר? ומאיזה סוג של קריאה אתה נמנע כשאתה בכתיבה?

כשאני כותב בדיוני אני קורא ספרים לא בדיוניים ובאופן כללי נמנע מספרים בדיוניים אחרים, מהסיבה הפשוטה שהמוח שלי מנסה לקלוט את קולו של המחבר ואז להעביר אותו דרך אצבעותיי למקלדת. זה לא טוב עבור אף אחד. לפני כמה שנים קראתי ספר של סין מיוויל ואז התיישבתי לכתוב פרק ​​חדש; מה שיצא היה נורא, ולא סוג האימה הטוב שמר מיוויל כל כך מיומן בו. הייתי צריך לכתוב כ -3,000 מילים רק כדי לחזור למי שאני.

האם אתה מחשיב ספרים כלשהם כתענוגות אשמה (גילטי פלז'ר)?

לא. אם הם לא פוגעים באף אחד, מדוע להרגיש אשמה? למה צריך להתעלות על הרצונות של עצמך ולזלזל בעצמך ככה? אני כותב בז'אנר שבמשך עשרות שנים אנשים/קוראים הרגישו שהם צריכים תירוצים כדי לקרוא אותו – מי מרוויח מזה? קראו את מה שאתם אוהבים – תאהבו את מה שאתם קוראים. אם מישהו מנסה לבלבל לכם את המוח בגלל זה, זו הבעיה שלו ולא שלכם.

מה אתה קורא בתחום 'ספרי הנוחות' או 'ספרי טיסה'?

קראתי שוב את ה'שוגון' של ג'יימס קלוול. אני עושה את זה הרבה כשאני בנסיעות; אני נוטה לחשוב על הספר הזה כעל פנטזיה אפית שכן אינני בטוח ברמת הדיוק ההיסטורית והתרבותית שלה. אם כבר מדברים על פנטזיה אפית, 'קיסר הגובלין' של קתרין אדיסון הוא תמיד קריאה משמחת; נשענתי עליו הרבה כשיצרתי את השליט האימפריאלי הבלתי אמיתי שלי עבור סדרת התלות ההדדית, שהספר האחרון שבה יוצא ממש בקרוב. ותמיד יש לי לפחות ספר אחד של סוזן אורליאן בטלפון שלי, לכל מקרה בו אני תקוע בשדה התעופה במצב רוח מתאים לקריאת ספר לא בדיוני; הנוכחי שיש לי בהיכון הוא 'ספר הספרייה'. היא כותבת ספרים שמנחמים ומרתקים בו-זמנית. זו מיומנות טובה אם יש לך את זה.

האם ספר אי פעם קירב אותך לאדם אחר? או שהפריד ביניכם?

כשהייתי צעיר יותר הייתי נותן את 'סיפור החורף' של מארק הלפרין לאנשים שרציתי להתחבר אליהם; זה ספר כל כך יפה ברמת המשפטים שלו עד שהייתי צריך להשקיע שש קריאות רק כדי להתמקד בסיפור. אני עדיין מיודד עם רוב האנשים שנתתי להם את הספר הזה, ואפילו התחתנתי עם אחד מהם… אז … תודה, מר הלפרין?

מה הדבר הכי מעניין שלמדת מספר לאחרונה?

שיוהן וולפגנג פון גתה היה 'הבחור הנחמד' המקורי (המשמש במובן האינטרנטי של הביטוי בפירוש נחרץ של "לא, הוא לא היה נחמד"), התאהב בנשים שלא התעניינו בו, ואז הפך לטיפש מתעלל ומצמרר בכל פעם שנדחה מחדש. (ע"ע: 'פילוסופים גדולים שנכשלו באהבה' מאת אנדרו שפר).

אילו ספרים חיברו אותך לספרות בדיונית ספקולטיבית? האם יש ספרי מדע בדיוני שהיית מעלה לדרגת קאנון?

כילד שלושת הסופרים ששימשו כמפתח שלי לז'אנר היו מדלן ל-אנג'ל ('קמט בזמן'), סוזן קופר ('החושך עולה') ורוברט א. היינליין ('אזרח הגלקסיה') שכתבו ספרים שכוונו לקוראים צעירים יותר. סופרים שכותבים עבור קוראים צעירים יותר, והספרים המרתקים את אותם קוראים, מקוטלגים לעתים קרובות בז'אנר 'ספרי הקאנון בתחום המדע הבדיוני', שלדעתי הוא בעייתי מכל מיני סיבות. אם הייתי צריך להעמיד לבחירה סופרי קאנון הייתי מסתכל על ג'יי קיי רולינג (הארי פוטר), סוזן קולינס (משחקי רעב) וסקוט ווסטרפלד (מכוערים) – הם המועמדים הברורים מהעשורים האחרונים. בכל מקרה ההצבעה שלי לא תחשב – עתיד הקאנון הזה יוכרע במילא על ידי אנשים צעירים ממני.

האם אתה מבדיל בין ספרות 'מסחרית' לספרות 'ספרותית'? איפה הקו הזה עובר מבחינך?

אין שום קו שעובר 'מסחרי' ל'ספרותי'; יש חפיפה ניכרת בין השניים. הקירוב הטוב ביותר שאני יכול לעשות לז'אנר הבדיוני 'ספרותי' הוא ספרות שנכתבה (בכוונה או לא) עבור סופרים אחרים, כדי שישימו לב לניואנסים מגניבים שאולי לקוראים אחרים לא יהיה אכפת מהם. אבל אתה יכול לעשות זאת ועדיין להיות מסחרי מסיבי, ובאותה מידה לכתוב בכוונת מכוון לקהל רחב, ועדיין למכור כלום ושום דבר. בסופו של דבר אף אחד לא יודע כלום. תמיד ישנם כמה ספרים שהופכים ללהיטים בזמן שאחרים לא, ואף אחד לא יכול להגיד לך למה באמת. גם בכתיבה המזל חשוב יותר ממה שאנחנו רוצים להודות.

איזה ספר שיש לך על המדף אנשים עשויים להיות מופתעים למצוא שם?

הייתי מתפלא אם מישהו בכלל היה מופתע מכל ספר שיש לי על המדף, ולא משנה מה הוא. קראתי בהרחבה וגם בפומבי הכל, ואני תומך לרוב בקריאה של ספרים רבים ומגוונים ככל האפשר, כך שזה לא אמור להפתיע למצוא הרבה ספרים שונים ומגוונים בבית שלי.

אם היית כותב משהו למעט ספרות ספקולטיבית, מה היית כותב?

כשישבתי לכתוב את הרומן הראשון שלי לא יכולתי להחליט בין כתיבת רומן מדע בדיוני לבין כתיבת רומן פשע או מסתורין, כמו של גרגורי מקדונלד (פלץ') או קרל היאסן. אז העפתי מטבע ויצא שאכתוב מדע בדיוני. לעתים קרובות אני תוהה איך היו נראים חיי כעת אם המטבע היה נופל הפוך. החדשות הטובות (עבורי, בכל מקרה) הן שאני אוהב את חיי ואת האנשים שבתוכם. ובכל מקרה, אני כותב עכשיו רומני פשע עם מדע בדיוני, כך שאזכה לנגוס מהעוגה הספרותית שלי מכל הכיוונים.

'מאכזב', 'מוגזם', או 'פשוט לא טוב': איזה ספר הרגשת כאילו אתה אמור לאהוב אבל לא אהבת? או האם אתה זוכר את הספר האחרון שהנחת בצד לנצח בלי לסיים?

כשהייתי נער חברים נשבעו שאני בטח הייתי מזדהה עם הולדן קולפילד (הדמות הראשית מ'התפסן בשדה השיפון'), אז קראתי את הספר וזעמתי על כך שהחברים שלי, כביכול, חשבו שיש לי משהו במשותף עם האידיוט הזה. ואני זוכר לחלוטין את הספר האחרון שהנחתי בלי לסיים; זה היה בשבוע שעבר. לעתים קרובות אני מניח ספרים שאני לא נהנה מהם. החיים קצרים ויש הרבה ספרים אחרים. אני לא אומר בפומבי אילו ספרים הם; זה גס רוח לומר את זה כך, ובכלל מישהו אחר עשוי לאהוב את אותו ספר שאני לא.

נגיד שאתה מארגן ארוחת ערב ספרותית. אילו שלושה סופרים, מתים או חיים, היית מזמין?

ראה לעיל כל מה שאמרתי לגבי הכותבים שאני מעריץ. עם זאת, אני עצוב מאוד שלא נפגשתי ושוחחתי עם מולי איווינס, רוג'ר אברט ונורה עפרון, כשהיו בחיים. אני מתאר לעצמי שמסיבת ארוחת ערב עם שלושתם תהיה מענגת בכל מובן של המילה.

הרשמה לניוזלטר כתיבה שיווקית של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות, מחקרים, מדריכים ונגיעות של הומור מעולם הכתיבה השיווקית והמדיה החברתית

הרשמה לניוזלטר-ספרים של כותב טוב תעשיר אותך בחדשות מעולם הספרים וכתיבתם, ביקורות ספרים, מדריכים ונגיעות של הומור על ספרים, כתיבה, סופרים, סופרי צללים ולקוחותיהם

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך