יש ספרים שנמתחים על פני 650 עמודים בצדק, אם כי לא כולם כאלה. במקרה של 'הידיד הקטן' נחשפתי לאורך מאות עמודיו לסיפור ילדות שמתרחש בדרום ארה"ב. במרכז הסיפור עומדת הרייט, ילדה בת 12 וחצי שאחיה הקטן נמצא תלוי על עץ כשהיתה תינוקת. אימה חיה על תרופות ולמעשה לא מתפקדת מאז שבנה נרצח, אביה נטש את המשפחה מזמן וסבתה נאלצת לנהל את בית המשפחה בהיעדרם של כולם. אבל מה שמניע את הסיפור היא הרפתקה שהרייט והילי מחליטים לצאת אליה בניסיון להתחקות אחר הרוצח/ים של אחיה.
על רקע זה ולאורך מאות עמודים הספר מספר את סיפורה של משפחתה הדרומית של הרייט, ובמקביל חושף את סיפורה של משפחת פשע בשם ריטליף. הסופרת דונה טארט מנסה לעשות פה שילוב בין סיפורי שתי המשפחות שהוא למעשה סיפורה של דרום ארצות הברית באזוריה העניים והקשוחים, לרבות אווירה של גזענות, פשיעה ואלימות, לא מעט בגלל אופיים והתנהגותם של 'אדומי הצוואר' או ה-'Red-Necks'.
אהבתי
התחושה שאני נמצאת שם, במיסיסיפי, עם החום והיתושים והאווירה המאיימת לא פסח גם על היצירה הזו של דונה טארט. זו סופרת שמיטיבה להציב אותך במרכזי התרחשות מרוחקים ואקזוטיים. אי אפשר היה שלא לאהוב גם את הדמות הראשית, הרייט, שמצטיירת כילדה מאוד מפוקחת, מפוקסת ועם זאת, כמצופה מילדים, מאוד תמימה. המשחק הזה בין התמימות הילדותית למה שהיא נאלצת להיות בגלל נסיבות חייה הופך אותה לדמות מרתקת. אני אוהבת במיוחד את הספרים שיש בהם ניחוח, אפילו קלוש, של התרחשות היסטורית אמיתית שבזכותה הסיפור כולו יושב על בסיס מציאותי, מוצק ואיתן.
פחות אהבתי
קראתי את 'הידיד הקטן' בזכות שני 'ידידיו' הגדולים – ספריה הקודמים שקראתי בשקיקה – 'ההיסטוריה הסודית' (ביקורת אוהדת עליו נמצאת בבלוג זה) וספרה המצוין 'החוחית'. מה גדולה היתה אכזבתי כשגיליתי שהספר הזה אינו תואם לרמתם. לדעתי הצנועה הסיבה העיקרית לכך היא ששני הסיפורים שדונה מנסה לתפור יחדיו ב'ידיד הקטן' – על אודות משפחתה של הרייט ובמקביל על משפחת ריטליף – לא באמת משתלבים. הניסיון לתפור אותם יחדיו מתפרק, זה מורגש, הופך את הסיפור למאולץ ואת הקריאה לקשה. רק בסוף הספר הכל מתחבר לסיפור שוטף ורציף, אבל עד אז זה פשוט לא נעים.
אי לכך, לאורך רוב הספר פשוט לא הצלחתי להבין מה הסופרת רוצה? הרהורי פרישה חלחלו בי, במיוחד כשראיתי כמה עמודים עוד מחכים לי עד הסוף, אבל אז חלפה משחבה נוספת: "באתי בגלל דונה? אשאר בגלל דונה". ואז התאכזבתי עוד יותר לגלות שגם הסוף עצמו לא מעניין. אולי היא ניסתה להשאיר שם פתח לספר המשך? אולי, אבל הרגשתי שזה סיום לא מוצלח לספר, שלא משאיר חומר למחשבה. אמנם לא תמיד צריך קלוז'ר בסוף כל ספר, ולעיתים סופים עמומים עושים עבודה מעניינת יותר מאשר סופים מפורשים, אבל אחרי 650 עמודים ציפיתי להרבה יותר. סופרות מתח איכותיות כמו דונה טארט יודעות לבנות מתח ועלילה באופן מרתק, וסופם של ספריהן מביא למחשבות ולתובנות – אבל פה לא מצאתי סיום שהשאיר אותי עם תובנות. סיפור לשם סיפור.
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
רגע שיא בקריאה
לקראת הסוף הספר מקבל סוג של טוויסט שיוצק קצת יותר עניין ודברים מתחילים להתחבר. אבל זה קורה איפשהו בטווח שבין עמוד 550 ל-600. מאוחר מדי.
שורה תחתונה
לא הייתי מבזבזת על ספר כזה 650 עמודים. מזל שהיה במבצע של 3 ב-100 אחרת גם המחיר היה גבוה מדי לתמורה. לו רק היה מצטמצם במספר עמודיו והסיפור היה זוכה לתמציתיות נדרשת אפשר היה להמליץ עליו לקוראים, אבל כרגע הוא מזכיר את טעמו של תרכיז מיץ שנמהל בהרבה יותר מדי מים.
שניים וחצי כוכבים (מתוך חמישה) של אכזבה מהדהדת מידידתי הגדולה דונה טארט
