נכנסתי אל 'לפני שהזיכרון דועך' כשאני משוכנעת שמצפה לי שחזור מדויק של הספר הקודם של הסופר הזה – 'לפני שהקפה מתקרר'. הרי קאוואגוצ’י, בספרו הקודם, הציב כבר את כללי המשחק: כיסא מסוים בבית קפה, רוח רפאים עיקשת שעד שהיא לא מפנה אותו אי אפשר לצאת למסע קצרצר בזמן, שגם הוא מוגבל לחיי כוס הקפה החם שהזמנת בכניסה. ועם זאת, בתוך הדמיון המובהק בין העולמות, הדפים החלו לנשום אחרת. פרק אחר פרק נפרשו לפני סיפורים חדשים, תובנות שלא פגשתי, הארות שלא נכתבו קודם. מצאתי שקאוואגוצ’י שוב משתמש בתבנית המוכרת, אך כמו אמן קליגרפיה יפני, בכל משיכת מכחול הוא מייצר משמעות חדשה. וזה עובד. עובד עד כאב, עד התרגשות, עד געגוע.
הספר בנוי כרצף של פרקים שכל אחד מהם עומד בזכות עצמו, ומארח דמות אחרת המבקשת לשוב אל רגע קדום ולחפש מזור לנפשה. אבל הפעם, משהו בתפאורה מתרחב: דמויות המשנה אינן רק רקע, הן נשימותיו של הספר. המלצרים, הבת, העוברים ושבים – כולם משתלבים במנגינה ומעניקים לה עומק וממד רגשי נוסף. ובתוך כל המכלול הזה ניצב אחד המלצרים שהופך למרכז הכובד הרגשי של העלילה. על כתפיו נחים האובדן, האהבה, ההשלמה, והוא נושא אותם בשקט יפני צלול, כמעט קדוש.
מהות שם הספר
'לפני שהזיכרון דועך' מבקש להזכיר לנו את מה שאנחנו שוכחים כמעט בכל יום: לתפוס את הרגע כשהוא עוד פועם, לפני שהוא נמס בין אצבעותינו, לפני שהוא נבלע בתהומות הנשייה של החיים האנושיים. שם הספר מרמז על הווה שקשה להחזיק בו, על עבר שחוזר כמו ריח, ועל בחירה מודעת לעצור, ממש כאן ועכשיו, כדי להודות על היש ולהרגיש אותו.
אהבתי בספר
יש בספר אווירה מרחפת של אי-ודאות, כזו שאינה מאיימת אלא מפתה; ומנגד, יש בו גם הגשמת חלומות שאינה חד-משמעית, אך מרגיעה. הופתעתי לגלות עד כמה התבנית הישנה מניבה פרי חדש, כאילו קאוואגוצ’י הציב את הדמויות במסע התפתחותי, שכבה אחר שכבה בדרך שמובילה אל תובנות החיים.
ובעידן שבו העולם נדמה כטירוף מתמשך, הספר הזה משמיע אמירות חדות ובהירות על מהות הקיום, מבלי לצעוק. העובדה שהסיפור נטוע עמוק ביפן מוסיפה ליופי שלו. הסדר, הרכות, ההקפדה הכמעט דתית על פרטי הפרטים, הכול מעניק תחושת מסע מיסטי אל מחוזות אחרים. גם התרגום המלוטש מאפשר לטייל שם בלי כרטיס טיסה, רק עם דפדוף.
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
רגע השיא בקריאה
בסיום הספר הרגשתי שהפרקים, שכל אחד מהם כאילו עומד בפני עצמו, מתלכדים לפתע לתמונה אחת מהפנטת. היה משהו כמעט מֶדִיטָטִיבִי בהתבהרות הזו, תזכורת לכך שהחיים כאן ארעיים, חמקמקים, ושעלינו לחיות את מה שיש – כשיש. גם הצרות, שמגיעות תמיד בצרורות, אינן אויב – הן חלק מהמרקם האנושי, אך אינן חייבות לשרטט את עתידנו.
שורה תחתונה
לפני שהזיכרון דועך הוא ספר מומלץ בחום, ולו רק בזכות האמירות החזקות שהוא חושף על החיים. מי שמבקשים להבין מעט את התקופה המורכבת של 2025 המוטרפת, או לקבל מבט עדין אך חד על מה שמתרחש סביבנו, ימצאו בו נחמה ופרשנות. והקסם? הוא נכתב בשנת 2025, כאילו כדי להאיר את השנה הזו מבפנים.
