אחד מספרי הביוגרפיה המרגשים ביותר שנתקלתי בהם הוא 'עניין של מוות וחיים' של ארווין ומרלין יאלום ז"ל. וכי אין פלא שהוא מרגש כל כך אם כל הכתוב בו לקוח מהמציאות הקרה והאכזרית לעיתים. זה לא הסיפור האמיתי הראשון שכתב הפסיכיאטר ארווין יאלום. 'כשניטשה בכה', 'על הספה' ו'הריפוי של שופנהאואר' הם ברשימת ספריו המרתקים שכבר קראתי ותמיד אמליץ עליהם.
בספר הזה גיליתי בפעם הראשונה שגם אשתו המנוחה כתבה, שהיא היתה סופרת והיסטוריונית פמיניסטית, חוקרת בכירה לחקר מגדר שכתביה כוללים קלאסיקות של היסטוריה תרבותית בזווית נשית, ובהן 'תולדות הרעייה – מעמד האישה הנשואה מימי קדם ועד ימינו', 'הוּלדתה של המלכה בשחמט' ו'איך הצרפתים המציאו את האהבה'. אחרי מותה ראה אור ספרה האחרון 'עדים תמימים: זיכרונות ילדוּת ממלחמת העולם השנייה'. אני יכולה להוסיף ולספר לכם שגם היא כותבת נהדר, כי 'עניין של מוות וחיים' נכתב בשעטנז ייחודי, פעם פרק פרי עטו ופעם פרק שהיא כתבה.
כשמו, ב'עניין של מוות וחיים' מתגלה שהמוות אורב לבני הזוג בכל חדרי ביתם וליבם. מרילין חולה בסרטן שכבר לא ניתן לריפוי. בני הזוג עוברים את כל התהליך האיום שמצופה מחולי סרטן ובני משפחותיהם; אבחונים, טיפולים, התייעצויות, השלמה. במהרה מתגלה שזה גם ספר פרידה מהחיים ומאנשים אהובים כפי ששניהם הכירו. זה ספר על אהבה חזקה ועמוקה שעטופה במערכת יחסים ארוכת שנים, מלאה בהערכה הדדית וביחסי חום ואהבה. עד יציאתו של ספר זה, ועד יציאתה של מרילין מהעולם, בני הזוג יאלום היו נשואים לא פחות משישים וחמש שנים (73 שנות היכרות)!

אהבתי בספר

הוא פורס את החיים ללא סינונים. כמובן שכבר נתקלתי בסגנון כזה בספרים דומים אבל אף אחד מהם לא היה כזה אותנטי. לא נחשפתי לגישה ספרותית שכזו באופן כזה, כשגיבורי הספר מדברים את החיים כפי שהם, חושפים את הכאבים הפיזיים שלהם כמו שהם באמת, את החרדות ואת הפחדים האמיתיים שלהם. הרי המדובר בשני מלומדים שלמדו איך 'לעבד את תחושותיהם' ואולי אפילו קצת 'לכבס' את הכל במילים גבוהות. אבל היאלומים מודים בכך שזה לא אותו דבר להתמודד עם שכול של אחרים ובהכרח לדעת איך לגשת לשכול של עצמך. האם הסנדלר שוב הולך יחף? לדעתי לא, כי לא מדובר בנעליים, אלא ברגשות אנושיים. ארווין אמנם נעזר ביכולותיו כפסיכיאטר אבל לוקח לו המון זמן לעבד ביעילות את מה שקורה.
האמת היא שהספר הזה פשוט הרג אותי. חרדתית שכמותי מצאה את עצמה בוכה את עצמה לדעת במהלך הקריאה. היה לי מאוד קשה לצלוח אותו, ולא כי הוא ספר לא טוב, זה ספר נהדר, אלא כי הוא חשף גם את נימי נפשי החרדה לאמת הקרה של מציאות החיים. הספר הדגיש בפני עד כמה קשה לאדם לחזור לבית בו חלקת עשרות שנות חיים עם אדם אהוב, אחרי שהוא כבר איננו. כעת עליו להתמודד עם החפצים ועם הריח שלו שדבק בכל פינה. מזל שאשתו הנבונה הפנימה את מה שמחכה לו אחרי מותה והשכילה, מבעוד מועד, לפזר את חפציה ואת ספריה בין אחרים כדי שלא יצטרך להתמודד עם שאריות חייה באותה עוצמה. ועדיין הכאב שלו היה בלתי ניתן לעיכול.

פחות אהבתי

אחרי שאשתו מתה יאלום מנתח ובודק וחופר, כמו הפסיכיאטר שהוא, עד שהספר מרגיש קצת פחות כמו ספר ויותר כמו דו"ח. מצד שני יאלום מצליח לעניין גם כשהחומר פחות מעניין, אז החפירה לעומק בורות הנפש לא פגמה באיכות הספר כפי שיכולה היתה.

רגע שיא בקריאה

הפרידה מאשתו לאחר מותה… לא יכולתי להפסיק לבכות! מדפדפת ובוכה, קוראת ומנגבת… היו אלה רגעים ספרותיים חונקים, נוראיים ומרגשים מאוד.

שורה תחתונה

הספר הזה מומלץ לכולם. אין אדם שלא חווה שכול, או שהשכול מחכה לו מעבר לפינה, ויתחבר למה שמתרחש ב'עניין של מוות וחיים'. אני אוהבת את ארווין יאלום וממליצה לכל חובבי הקריאה לקרוא אותו, גם אם לא בהכרח את הספר הזה, וליהנות מכתיבתו. זה סופר שמשדר אותנטיות מושלמת, אין טיפה קיטש, הכל מאוד אמיתי, בשאר ספריו כמו גם בספר הנהדר הזה.

…ארבעה וחצי כוכבי שכול מתוך חמישה אפשריים…