בית הנצח – המנחה (ולאחרונה גם הסופר) בראיון ספרותי

יש סיכוי לא רע שגרהם נורטון מוכר לך, שמעת או אולי אפילו צפית בתוכנית האירוח המפורסמת שלו ב'בי.בי.סי' – "The Graham Norton Show". בעשור האחרון הוא כתב ספרים ולאחרונה הוציא עוד אחד, מעין רומן שנקרא 'בית הנצח' (Forever Home), קומדיה אפלה שמתרחשת בעיירה קטנה באירלנד, ועוסקת במשפחות מעורבבות ובסודות משפחתיים. המחבר המפורסם התראיין בתוכנית הרדיו All Things Considered של איש הרדיו ארי שפירו וסיפר לו, בין היתר, על תהליכי הכתיבה, על האפקט של הספר על חייו ועל מה שהוא מוצא בקסם הזה שנקרא בריאה של יצירת ספרות. תמלול הראיון ותרגומו נערכו כאן לנוחיותך:

שפירו

לפני שנגיע לספר הספציפי הזה, מה עושה לך כתיבה בגדול? שנגיד אירוח מפורסמים ב'גרהם נורטון שואו' לא עושה לך?

נורטון

ובכן, אני מניח, בראש שלי זה סוג של מקום שקט ושמח משלי. זה הדבר היחיד שאני עושה שהוא סוג של לבד ובשקט – ולא כרוך בפגישות… כי, אתה יודע, כל השאר כן. הכל דרך פילטרים. כתיבה היא הדבר היחיד שאני באמת מרגיש שהוא שלי. יש לי תחושה אמיתית של בעלות על הספרים שכתבתי, כי, אתה יודע, ברור שיש עורכים שמעורבים בהמשך העבודה על הספר (ואנשים נוספים), אבל, באמת, בסוף הספרים האלה שייכים לי, ככה אני מרגיש. ואני מניח שזה מה שמענג בזה.

שפירו

ובכל זאת הצלחת בקריירה שלך לפני שהתחלת לכתוב ספרים. כשהתחלת לעבוד גם כסופר, התחלת ככותב זיכרונות/ביוגרפיות. מה גרם לך להחליט לעשות את הצעד הזה?

נורטון

אני לא יודע מה איתך אבל אני מתפעל מאנשים צעירים שכותבים רומנים, כי כשהייתי בשנות העשרה המאוחרות שלי, תחילת שנות ה-20, ה-30, הייתי הרבה בחוץ, אתה יודע, לא היה לי זמן לשבת ליד השולחן ולכתוב רומן.

שפירו

חיית את החיים…

נורטון

חייתי וצברתי מספיק חוויות חיים כדי שאוכל להכניס אותן לרומן. אז אני לא יודע. האנשים הצעירים האלה (שכותבים) הם הסופרים האמיתיים – זו השאיפה מספר אחת שלהם, מבחינתם זה הדבר שהם בהחלט חייבים לעשות. בשבילי זה היה משהו שרציתי לעשות, אבל רק כשהגעתי לשנות ה-50 בחיי. הרגשתי שיש לי מספיק זמן לשבת ליד השולחן. ואני כל כך שמח, במובן מסוים, שחיכיתי, כי אני חושב שאם הייתי כותב ספרים כשהייתי צעיר יותר, הם היו מאוד שטחיים, ציניים ודי קשים. ואני חושב שככל שאתה מתבגר אתה מפתח, בתקווה, קצת אמפתיה, ואתה לא ממש, באופן מוזר, לא ממש ציני כמו כשהיית צעיר. אז הספרים האלה (שכתבתי בשנים האחרונות) שונים מאוד מרומנים שאולי הייתי כותב אז.

שפירו

אמרת שכשהיית צעיר צברת את חוויות החיים שאפשרו לך לכתוב רומנים. כמה זה ממש נכון? כלומר, כמה מניסיון החיים שצברת מזין את הסיפורת שלך?

נורטון

הרומן שלי לא אוטוביוגרפי, אבל אם אתה קורא רומן כלשהו (כל רומן) הוא כן נותן לך תובנה מסוימת לגבי מי שכתב אותו. כי, אתה יודע, בסוף הכל יוצא מהראש. אז האנשים האלה (שבראתי) ברומן הזה שאולים ממני, הם גם קצת לקוחים מאנשים שאני מכיר, מאנשים שפגשתי, אז זה סוג של מיזוג של כל זה. אם מישהו ירצה לנתח אותי לפסיכואנליזה בדרגה נ', הנה הכל חשוף… אבל אין בספרים שלי הרבה מהחיים שלי – ניסיתי בכוונה להרחיק את חיי מהספרים כי – זאת אומרת – זה שונה כאן, בארץ הזאת (ארצות הברית), אני לא ממש מוכר, אבל בבית (בריטניה) הסכנה היתה שבגלל ששמי על כריכת הספר אמצא את עצמי קורא את הספרים שלי מעבר לכתפיים של קוראים אחרים.

שפירו

כולם מרגישים שהם מכירים אותך כל כך טוב מהטלוויזיה, מפודקאסטים, מאירועי חיים…

נורטון

כן, הם ישמעו את קולי ויקשרו את הספר איתי. אז ניסיתי מאוד לשמור על כל מה שקשור לתקשורת או לסלבריטאים או ללונדון, כל דבר שאנשים עשויים לשייך אליי, מחוץ לספרים האלה. בספר הראשון שלי לא היו אפילו דמויות של הומואים, הלכתי כל כך רחוק כדי שכאילו לא יקשרו אותו אלי. עכשיו אני מרשה לעצמי יותר, ומדי פעם יש כמה הומואים שמשוטטים בין הדפים של ספרי.

שפירו

הרומן הזה (שכתבת עכשיו) מתפתח לכל כך הרבה נקודות מבט שונות. אפשר לראות פרקים דרך עיניהם של מספרים שונים. האם היתה דמות אחת שהיוותה את הכניסה שלך לסיפור הזה?

נורטון

התחלתי את הסיפור עם קרול, שהיא הדמות המרכזית. היא אישה בגיל העמידה והיא בסוג של מערכת יחסים שניה שלה. וכשאנשים מבוגרים יותר ונמצאים במערכות יחסים, אתה תמיד מדמיין שהם מאוד יציבים, ואתה יודע, אנשים מסודרים. אבל, כמובן, זה לא העולם בו אנו חיים כעת. אנשים נמצאים לעתים קרובות במערכת יחסים שנייה, שלישית, רביעית. ואתה יודע, אם זו מערכת יחסים חדשה אין לך תביעה על רכוש, על בתים, אין שום דבר מזה. וזה מה שקורה לקרול והחבר המבוגר שלה – היית קורא לו שותף. היא היתה הדרך שלי פנימה. ואיתה זה הפך לסיפור אפל ועגום. ואז אימה של קרול נכנסה למקום, מוירה, ו…

שפירו

אה! היא הדמות האהובה עליי.

נורטון

ובכן, היא גם סוג של 'שלי', והיא שינתה את הספר, אתה יודע? היא זו שהביאה כל כך הרבה קומדיה פנימה כי היא פשוט אישה מצחיקה. אז היא הפכה סיפור די אפל לסיפור רועש, מלא חיים ואפל, הייתי אומר.

שפירו

היא כל כך חטטנית. באמת אין לה זכות להיות חלק מהסיפור, וזה חלק מ… מה עושה אותה כל כך מענגת? כאילו בא לשאול אותה "מה את בכלל עושה כאן?"

נורטון

אני חושב שיש לה את הדבר האימהי הזה שבו היא מראה את אהבתה דרך פעולה – דרך מעשים – במקום להגיד למישהו שהיא אוהבת אותו… אתה יודע שהיא אוהבת אותך כי היא ממש שם.

שפירו

האם מוירה מבוססת על מישהי שאתה מכיר?

נורטון

ובכן, היא לא אמא שלי… אבל יש להן קווי דמיון. למוירה יש גרסה משלה לשתיקה… שמתרחשת במכונית…

שפירו

הו, אני אוהב את זה – כן.

נורטון

ובמובן מסוים זה כן נלקח מאימי. דממה במכונית בשבילי זה פשוט לנסוע בשקט, אבל עבור אמא שלי נסיעה במכונית זה מונולוג נצחי… והכל בזמן שהיא נוסעת. סוג של "לא הייתי רוצה לגור שם"… "הכלב הזה נראה מת" ועד שלבסוף מגיעים היא לא מוותרת: "חנית לא נכון"…

שפירו

(צוחק) זה לא מונולוג משמעותי. זה לא חושפני… לא מדובר בגילויים מהעולם הפנימי של הדמות, זה רק סוג של למלא את האוויר בצלילים.

נורטון

כן… כמו שירת ציפורים.

שפירו

החיים שלך הרבה יותר קוסמופוליטיים מהסיפורת שלך. הרומנים שלך נוטים להתמקד בחוויות בעיירות קטנות. וכך, כשאתה טס מלונדון לניו יורק וללוס אנג'לס, האם אתה משתוקק אי פעם לחיים הפשוטים שאתה כותב עליהם – מינוס הרצח?

נורטון

(צוחק) ובכן העניין הוא שאני די מבין עיירות קטנות כי יש לי רקע באירלנד. בכל קיץ אני מגיע לשם לכמה חודשים. ומה שיפה זה שכשאני עוזב את אירלנד אני אף פעם לא רוצה לעזוב, אני תמיד חושב: "הו הלוואי שיכולתי להישאר פה עוד כמה שבועות" ואני מאוד מודע לכך שאם אמנם הייתי נשאר שם עוד כמה שבועות הייתי אומר לעצמי "אוף, מתי אוכל לצאת מהחור הזה ולחזור לחיים המרגשים?" אז יש לי את הטוב משני העולמות. וזה גם שומר עלי בקשר עם העולם הזה, כך שכשאני כותב את הרומנים – אחד – אני נהנה לחזור לשם בראשי ובנוסף אני די בטוח שאני מפרש את מה שאני רואה ושומע בצורה נכונה; אלו סוגי הבתים שבהם אנשים גרים. אלו סוגי המכוניות שהם נוהגים בהן. זו הדרך שבה אנשים צעירים באירלנד מדברים. אז זה די חשוב לי.

שפירו

ההבדל הוא שכשאתה חוזר לעיר קטנה באירלנד כולם יודעים מי אתה. אבל אני מניח שהטבע של עיירה קטנה הוא שכולם מכירים את כולם בכל מקרה, ולכן זה בעצם לא כזה הבדל גדול…

נורטון

אני זוכר שקיימתי שיחה עם קבוצת בני נוער ב'באנטרי' שבמחוז קורק, שהיא עיירה קטנטנה. בחורה אחת הרימה את ידה ושאלה שאלה, והיא הייתה כאילו כולה משתוקקת לדעת "איך זה להיות מפורסם?" וחשבתי שאני מבין למה היא שואלת את זה, אבל איך לעזאזל עונים על שאלה כזו? ואז זה הגיע אליי – שלהיות מפורסם זה כמו לחיות ב'באנטרי' (רק בעולם הגדול) – כולם מכירים את כל העניינים שלך ויש לא מעט אנשים שאתה מעדיף להימנע מהם בסופרמרקט…

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך

הזמינו עכשיו את 'לכתוב טוב ברשת' והתחילו לשלוט באמנות כתיבת התוכן המשכנע והאפקטיבי, שמניע לתוצאות