"הלוואי וידעתי את זה כשהתחלתי לכתוב את ספרי הראשון"

אני כותב ספרים עבור לקוחות כבר קרוב ל-20 שנה. בשני העשורים האלה כתבתי כ-50 ספרי ביוגרפיה ועיון, צרכתי מספיק קפה כדי למלא בריכת שחייה אולימפית ואיבדתי את הספירה בנוגע לכמות האנשים שאמרו לי "אה! אתה כותב? גם אני אשמח לכתוב ספר!" ברגע שגילו מה אני עושה למחייתי. אז מה בעצם עוצר אותם?
טיפול בפחד שכרוך בכתיבה הוא עניין גדול שיכול להוביל לכתיבה. להוריד את הרעיונות האלה שרצים לך בראש היישר אל הדף וליצור מהם ספר הוא עניין אישי מאוד. לפעמים החסימה הכתיבתית עוסקת פחות בידע של "איך לכתוב רומן" ויותר בדאגה מה החברים והמשפחה שלך יחשבו כשיקראו את הטקסטים שלך. האם באמת זה הזמן לעשות את זה כשיש כביסה למיין? ארוחת ערב לבשל? או כשבדיוק קוראים לך לצפות במשחק הגורלי של הקבוצה האהובה עליך? אף פעם אין זמן מתאים לכתיבה לפי הרשימה הזו.
רגע, רגע. אבל אם הגעת לכאן כנראה שמרגיש לך שעכשיו הוא הזמן הנכון לכתוב רומן בעצמך – כנראה שזה בוער בתוכך – מה שאומר שהגעת למקום ולזמן מצוין כדי להתחיל.
כשאני כתבתי את הספר הראשון עבור לקוח בדיוק נולד בני הבכור, הבית התמלא בניחוחות של חיתולים במצבים שונים ובחימומי בקבוקים. הימים הפכו לסדרה של הסעות, חילופי משמרות והשגחות ובלילות היה עלי להישאר ער כי אשתי קמה מוקדם בבוקר לעבודתה כשכירה. מה שמוביל לאחד המשפטים הכי מעצבנים בעולם הכתיבה – "אם אני יכול לעשות את זה, גם את/ה יכול/ה"… (סליחה)

בקיצור, בדיוק לשם כך אני מלקט, אחת לתקופה, כמה דעות של מחברים וסופרים מובילים על הדבר הזה שנקרא "כתיבת ספר", והפעם החברים הספרותיים שלי מספרים על הדבר היחיד שהם היו רוצים לדעת על כתיבת ספרים כשרק התחילו לכתוב את הראשון:
– "הייתי רוצה לדעת שכתיבת רומן היא כמו לנהוג למקום שבו לא נהגת הרבה זמן. אין לך לא יכולת להגדיר את מיקומך במפה כרגע, אבל ככל שתתקרבי ליעד כך מיקומך יהיה ברור יותר" (ג'ני קולגן, מחברת 'שמי הקיץ' ('The Summer Skies')
– "הייתי רוצה לדעת עד כמה זה מיוחד לכתוב ספר בלי ציפיות, למעט האהבה לכתיבה" מייק גייל, מחבר הספר 'A Song of Me and You'.
– "העבודה הזאת של הכתיבה היא לא רק להקליד את הרומן שלך. השבועות שביליתי במחשבה עליו ובכתיבה מחדש הם חלק מהתהליך". קאתי ברמלי, מחברת הספר 'The Sunrise Sisterhood'.
– "עדיף להירגע, להנות מזה ולכתוב את הטיוטה הראשונה במהירות מבלי להתייסר מכל פסקה", פיונה גיבסון, מחברת "האישה שברחה מהכל" ('The Woman Who Ran Away from Everything')
– "הלוואי והייתי יודעת להעריך את החופש היצירתי שהיה לי כסופרת שעדיין לא פורסמה. הספר הראשון שלי היה ללא פרקים – נראה היה לי שככה הוא מתאים יותר לנרטיב, ולא היה מי שיגיד לי שאסור לעשות את זה. היום לא הייתי לוקחת את הסיכונים האלה". תמי כהן, מחברת 'מסיבת החתונה' ('The Wedding Party')

לשכוח מהשלמות

כמעט כל הסופרים כותבים את הסיפור שלהם בצורה די גסה עד הסוף ורק אז עורכים. "עדיף שהכול יהיה על הדף ואז לחזור אחורה לערוך, מאשר לערוך את עצמך כל הזמן ולעולם לא לסיים את הספר", מייעץ הסופר מייק גייל.
גייל הכריח את עצמו להמשיך את הכתיבה עד שסיים את הטיוטה הראשונה של מה שיהפוך לרומן הביכורים שלו. "הצלחתי לעשות את זה בכך שנתתי לעצמי רשות להיות לא טוב", הוא מודה, "זה היה ממש משחרר. לעתים קרובות סופרים בתחילת דרכם עושים את הטעות הזו של להשוות את עצמם ואת הכתיבה שלהם לסופרים האהובים עליהם ולספרים האהובים עליהם – זו דרך מצוינת להפחיד את עצמך! בכך שהרשיתי לעצמי להיות ממש לא מושלם יכולתי פשוט ליהנות מתהליך הכתיבה עד סופה. וזה עבד!".
הוא מדגיש וממליץ שלאחר שהטיוטה הראשונה שלך תגיע לסופה ניתן יהיה לחזור להתחלה בגישה רעננה ולהבין כיצד לשפר אותה. אבל כשמתחילים, חשוב יותר לסיים את הדראפט הראשון – זו צריכה להיות המטרה העיקרית של סופרים חסרי ניסיון כתיבה.