תסריטאי זוכה אוסקר מורה על כתיבת סופים מוצלחים

הגיעה העת להתעמק בפילוסופיה שעוסקת בסופים מעניינים בכתיבה והזמן ללמוד איך עושים את זה, מפי מייקל ארנדט – תסריטאי זוכה אוסקר עבור התסריט המקורי של 'מיס סאנשיין הקטנה' (Little Miss Sunshine) ומועמד לאוסקר על תסריטו המעובד לצעצוע של סיפור 3 ((Toy Story 3.
רבים מכירים אותו גם מערוץ היוטיוב שלו בו לאורך סרטונים רבים הוא מסביר תסריטאות, מראה את הדרך לבניית סיפור טוב ומפרט על אודות הסיבות לבחירות השונות שנעשו בתוך תסריטים. אחד האהובים והמעניינים שבסרטוניו עוסק בניתוח של סופי סרטים, שבו הוא חושף מה הופך סוף נהדר לחמקמק כל כך, ואיך למרות הקשיים ניתן ליצור סופים שמהדהדים עם הקהל.
המסקנות שלו טובות לספרים לא פחות מאשר לסרטים, וכל מי שמתמודדים עם התלבטויות שכרוכות בבניית סוף מעניין לספר שלהם – ימצאו פה זהב. בין אם כותבים סיפור קצר, רומן, תסריט או ש'סתם' עובדים על מצגת חשובה, כדאי לשקול את הגישה של התסריטאי ההוליוודי והמנוסה הזה.

מייקל ארנדט בסרטון שדן בסופים

סופים של ספרים הם לעתים קרובות אשליה לא מושגת עבור סופרים, אפילו עבור המקצוענים שבהם. גם אני מוצא את עצמי בסיטואציות בהן אני מסרב להתחיל לכתוב רעיונות שונים אם אין לי לפחות אחיזה בסיסית בתשובה לשאלה איפה הרעיון הזה אמור להסתיים. יש שלוקחים את זה לקיצון ויוצרים מתווה מפורט כדי לוודא שפיסלו סוף לסיפור/תסריט שהם יכולים להיות גאים בו, עוד לפני שפתחו את תוכנת כתיבת התסריטים שלהם או את קובץ הוורד.

ארנדט מסווג סופים של סיפורים לשלוש קטגוריות עיקריות

סופים רעים: הם צפויים להחריד ואינם מצליחים להפתיע או להשאיר רושם מתמשך.
סופים טובים: מפתיעים והגיוניים בתוך המבנה של שאר הסיפור.
סופים נהדרים בטירוף: מפתיעים, הגיוניים ומהדהדים רגשית, וכאילו לא די בכך – מספקים תובנות לגבי המצב האנושי וכיצד עלינו לחיות.
אני חושב שדי קל לחשוב על דוגמאות מהקטגוריות האלה לכל סרט שראיתם או ספר שקראתם. אין צופים או קוראים שלא יודעים מתי סוף מסוים מזיז אותם מהכיסא ומתי הוא מותיר אותם חלולים.
אבל למרות הניסיון הזה שצבר כל אדם שראה שלושה סרטים או קרא לפחות שלושה ספרים – כשזה מגיע לכתיבה שלך, בעצמך, הדברים מתחילים להסתבך…
כדי להגיע לסופים נהדרים בטירוף מייקל ארנדט טוען שלסיפור/תסריט צריכים להיות שלושה עוגנים: חיצוני, פנימי ופילוסופי: העוגן החיצוני עוסק במה שניתן להרוויח או להפסיד בעולם של הסיפור, העוגן הפנימי עוסק בפן הרגשי של הסיפור, והעוגן הפילוסופי דן במה יושג או יאבד מבחינה פילוסופית אם יקרה ככה או אחרת.
לדבריו השילוב הזה מהווה קרקע פורייה לכתיבה בכלל, ולסופים בפרט. לדבריו, כדי להתחיל חשוב שיהיה בידך חזון ברור לגבי סוף הסיפור עוד לפני שבכלל התחלת לכתוב. יש לכך סיבה טובה – הסוף הזה עוזר להנחות את כל כתיבת הסיפור שלך.
הוא טוען שבמסדרונות 'פיקסאר' יש קלישאה שלא מותירה תסריטאים אדישים: "הדבר האחרון שאנחנו עושים הוא המערכה הראשונה", וזו גישה שמהדהדת בעבודותיו של ארנדט.
חשוב גם להגדיר את ה'הבטחה הרגשית'. תחילת התסריט/סיפור אמורה לבסס הבטחה רגשית לקהל לגבי סוג התמורה שהוא יכול לצפות לה.
לאחר מכן חשוב להתמקד בשיא. הדקות/שורות האחרונות הן לב הסוף. הן צריכות לספק רגשות שיוצאים מהקרביים ולחשוף את המשמעות האולטימטיבית של הסיפור כולו, כפי שהוא ניבט דרך היסודות הפנימיים והחיצוניים.
זה לא אומר שחייבים סוף שמח או עצוב בהכרח, אלא שכדי להצליח במשימה יש להשיג מטרות רגשיות כמו גם נושאיות/תוכניות.
התבנית של מייקל ארנדט לבניית סופים נהדרים אינה עוסקת רק בסיום מסודר לסיפורים אלא בלתת לקהל משהו משמעותי שיישאר איתו, או שיעור רגשי שיהדהד בו גם אחרי שהסרט/ספר נגמר.
אם המידע המתומצת הזה לא הספיק לך זה אומר שהיה פה מעניין. למי שרוצים עוד אמליץ לצפות במלואו בסרט ההסברים של ארנדט, שמופיע בעמוד זה למעלה.