המשך סיפורו של נורי מ'נער האופניים' מתרחש בספר הזה, אם כי הפעם נורי כבר גדול יותר, חייל שמשרת ב'שנלר', פעם בסיס צבאי בירושלים. נורי אמנם חי את חיי היומיום בישראל, אבל עדיין מנסה להסתגל לארצו החדשה-ישנה, לשפה, למנטליות, ובעיקר מתגעגע מאוד לילדותו הבגדדית, לתרבות ולאום כולתום שמככבת בראש געגועיו (בכל פרק מופיע ציטוט משיריה).
את געגועיו הוא משביע באמצעות חבריו הבגדדיים אותם הוא פוגש באופן קבוע, בשעה שהם שותים ושומעים את אום כולתום, האחת והיחידה. כך קורה שחייו הישראליים מתנהלים במקביל – מצד אחד הוא רוצה להיטמע בישראל כצבר לכל דבר ועניין ומצד שני בגדד לא מפסיקה להדהד בנפשו. האמת הצברית טופחת על פניו כשהוא מבין שבין מה שהוא מכיר למה שמלמדים באוניברסיטה העברית יש פער גדול. מאחר שהוא לא מתחבר לגמרי לנאמר ולנעשה כאן, נורי מנסה בכל דרך לנתב לעצמו דרך ייחודית להפוך לישראלי של ממש. 'והימים לא חלפו' עסוק בתהום הפעורה בין שתי התרבויות ובניסיונו האישי למצוא את עצמו בתווך.

פשר שם הספר

מי שקראו את התיאור לעיל בוודאי מבינים ש'והימים לא חלפו' הוא שם שמתאר בדיוק את המסר ואת הסיפור בו מתואר כי גם אם הזמן זרם והימים חלפו, בנפשו נורי עדיין כָּמֵהַּ לעירק.

אהבתי

לפעמים נדמה שלא משנה מה אלי עמיר כותב, כל עוד הוא כותב הכל טוב. כשנורי עומד על גדת נהר החידקל ומריח את הניחוח שעולה מהנהר, ושומע את המוזיקה שצליליה נישאים ברוח, אי אפשר שלא לדמיין את עצמך שם, גם אם לא היית שם מעולם. תיאוריו של עמיר נרקמים לשובל ריח ספרותי, כמו ניחוח דשא שקוצר זה עתה וחודר גם דרך הדלתות והתריסים הסגורים. הספר מעניק לקוראיו הנאמנים את האפשרות לטעום את טעמה של נוסטלגיה מנוסחת היטב.
אבל זה לא הסיפור שכל כך התחבב עלי כמו כתיבתו המוטעמת והמרנינה של עמיר. מצד אחד זה ספר שכתוב באופן פשוט וקל לקריאה ומצד שני מורגשת בו היטב ההקפדה על העברית ועל ניסוחה, על בחירת המילים ועל המנגינה בכל משפט. שירה.

רגע שיא בקריאה

יש כמה רגעי שיא לאורך הספר, אבל שיא השיאים מבחינתי מונח על התובנה של נורי ועצם ההשלמה עם כך שהוא לא באמת יכול לשחזר את עירק בישראל, שאפילו הערבית פה שונה, ושישראל היא ישראל, לא עירק, ויהי מה.

שורה תחתונה

ספר מושלם שכתוב ללא רבב. אלי עמיר היה ונותר אחד הסופרים המוצלחים והאהובים בעיני הקוראות. על אף שהתרבות הזו זרה לי (בעוונותיי אינני עירקית) הכתיבה גורמת לה להיות שובת לב כאילו גדלתי בין הפרת לחידקל. בזכות עמיר וספרו זה בא לי לעשות הפסקה משינייד אוקונור ולשמוע קצת אום-כולתום, לגלות עוד על התרבות בה צמח ולטעום אותה ככל שעמיר ירשה לי. זה ספר נפלא שכל המתעניינים בישראל ובקיבוץ הגלויות שנוצר פה ימצאו בו עניין. גם אם אין לך עניין בעירק או בעירקים אבל יש לך עניין בספר טוב – הגעת הביתה.

חמישה כוכבים מתוך חמישה אפשריים גבוה על הסולם של טלי