הספר 'ירושה רגשית' מאת ד"ר גלית אטלס, הוא יצירה מרתקת שמצליחה לשלב פסיכואנליזה מעמיקה עם כתיבה ספרותית רגישה ונגישה. מדובר בקובץ של סיפורים טיפוליים – מקרים אמיתיים מתוך קליניקה חיה ונושמת – שסופרו מתוך חוויותיהם של מטופלים, כמובן תוך שינוי שמותיהם ושמירה קפדנית על פרטיותם, אך בלי לוותר על העומק ועל הכאב.
אטלס, פסיכואנליטיקאית ישראלית-אמריקאית שמרצה וכותבת בארצות הברית, פונה כאן לקוראות ולקוראים לא רק כמדענית של הנפש אלא גם ככותבת מוכשרת – ומזכירה מאוד את ארווין ד' ילום, שספריו שילבו תיאוריה טיפולית עם סיפור אישי. כל פרק בספר הוא סיפור בפני עצמו, אך כולם יחד קשורים בתמה ברורה אחת: מה עובר אלינו מדור לדור, מבלי שנדע אפילו שזה שלנו.

פשר שם הספר

ה"ירושה הרגשית" היא אותו מטען בלתי נראה – רגשות, פחדים, תגובות אוטומטיות, לעיתים גם טראומות – שאנחנו נושאים בתוכנו מבלי לדעת שמישהו הוריש לנו אותם. זו לא ירושה שמקבלים דרך עורכי דין, אלא כזו שנמסרת בשתיקות, בניצחונות, בהחמצות ובמה שלא נאמר.

אהבתי

אני אוהבת ספרים שמשלבים בין עיון לסיפור – בין עולם המדע לעולם הרגש. הספר הזה עושה זאת באופן מעורר השראה: מצד אחד יש כאן תובנות טיפוליות עמוקות, ומצד שני כתיבה שמצליחה לרתק ולרגש, כאילו מדובר ברומן של ממש. כל מקרה – כמו מראה – העלה בי מחשבות על החיים שלי עצמי. קראתי ושאלתי את עצמי: מה היא הירושה הרגשית שאני נושאת איתי? מאילו אמונות לא מודעות עלי להיפרד כדי להשתחרר באמת?
הספר מצליח להאיר את השאלות האלה באור עדין אך חודר.
ועוד דבר – הופתעתי מהיכולת של ד"ר אטלס להיכנס לפרטים הקטנים, ולתאר את עולמם הפנימי של מטופליה באופן שלא רק מקצוענים יבינו, אלא כל אחת ואחד. זה לא עוד ספר עיון, אלא ספר שמחבר בין תחומי דעת ורגש, ומזמין, ממש מזמין את קוראיו למסע של גילוי עצמי.

פחות אהבתי

בחלק מהפרקים הרגשתי שד"ר אטלס קצת ממהרת. כאילו היא יודעת לאן היא רוצה להוביל אותנו, ולכן קיצרה או דילגה על חלקים שעשויים היו להעמיק את הסיפור אבל להרחיק את המסקנה. זה קורה לעיתים בספרים שמאזנים בין עיון לסיפור – האיזון נשבר פה ושם – וזה חבל. עם זאת, התופעה המוכרת, והניכרת גם כאן, לא פוגמת באיכות הכוללת של הספר, אבל לעיתים בהחלט הרגשתי שהמסקנה הוגשה מהר מדי, בלי לאפשר לי לעבור את הדרך הרגשית עד לשם.

רגע שיא בקריאה

ההבנה שגם בי טמונה ירושה רגשית – לאו דווקא דרמטית, אולי אפילו שקטה, אך בהחלט נוכחת – היתה הרגע שחיבר אותי עמוקות לספר. זה רגע שלא מתרחש בעמוד מסוים, אלא הולך ונבנה עם כל פרק. נדמה לי שכל קוראת או קורא ימצאו את הרגע הזה במקום אחר, אבל הוא כמעט בוודאות יגיע.

שורה תחתונה

המתעניינים בפסיכולוגיה, או אלו שפשוט רוצים להבין את עצמם ואת קרוביהם בעומק ובאור חדש – זה ספר שכדאי לקרוא. אלו שפחות בעניין של עיסוק פנימי, יתכן שיתקשו להתחבר אליו, במיוחד מכיוון שאין פה עלילה אחת רציפה אלא מקבץ של סיפורים נפרדים. ובכל זאת, בעיניי, מדובר ביצירה שמאירה באור חדש חלקים שכולנו נושאים בלב. כבר מצאתי את עצמי מחפשת ספרים נוספים של ד"ר אטלס, ואשמח אם יתרגמו לעברית עוד מהכתיבה החשובה שלה.

ארבעה וחצי כוכבים עטופים בירושה שאי אפשר לראות ואי אפשר שלא להרגיש, מתוך חמישה אפשריים