הסופרת של מוצ'אצ'אס, קתרין פנקול, נולדה ב-1954 בקזבלנקה שבמרוקו. כשהייתה בת חמש משפחתה עברה לפריז ולאחר מכן הוריה התגרשו. מספרים שהיא סבלה מאוד מהפרידה ולמעשה עד היום לא מוכנה לדבר על ילדותה והתבגרותה, במיוחד אור לעובדה שאימה עדיין בחיים והיא לא מעוניינת לפגוע בה. מממ. רמז?
אז פנקול, סופרת שלמדתי לאהוב הודות לספריה הקודמים והטובים, מנסה להביא במוצ'אצ'אס שילוב של סיפורים שלכאורה לא נראים קשורים. הספר מתחיל בסיפור על אורטנס, מעצבת אופנה צעירה, אבל רובו ככולו מונח על כתפיה של סטלה, שהוכתה ונאנסה בבית ילדותה, ומאז לא מפסיקה לנסות להציל את אימה מציפורניו של בעלה האלים, שעה שאימה בכלל לא מבינה איך נקלעה לסיטואציה המביכה.
רוב הספר, למעט שניים או שלושה פרקים, עוסק בסטלה ובמעברים בין עבר להווה כדי להסביר את המתרחש. כמו בחיים גם שום דבר בספריה של פנקול לא מתרחש במקרה. לכל דבר, מהנפלא עד לנורא ביותר, יש סיבה ומסובב. לא סתם אביה של סטלה הוא אדם אלים ומכה, אירועי העבר הם אלה שהביאו אותו לכאן.
גם פנקול לא הגיעה עד כה בלי סיבה. נקודת הפתיחה של הטרילוגיה (זה אמור להיות הספר הראשון מתוך שלושה) מעוגנת בחייה של הסופרת. היא מספרת שיום אחד, בקיץ 2010, ישבה בבית קפה מעט לפני ביקור בחתונה אליה הוזמנה. בבית הקפה נפערו עיניה אל מול סצנה מטרידה. אישה יפהפייה בהיריון, שני ילדים קטנים ואב מככבים בה. לפתע סטר הבעל לאישה הנדהמת, שראשה צנח לאחור ונחבט בעמוד. הילדים נבהלו ולא הבינו למה אבא הכה את אמא, ומה אמא עשתה שזה מגיע לה? האישה סידרה את השיער, קמה ממקומה ובלי להגיד דבר פסעה לעבר השירותים כדי להירגע ולהתארגן על עצמה מחדש. קתרין פנקול, כך היא מספרת, רצה אחריה כדי לתת לה את מספר הנייד שלה במקרה שתזדקק לעזרה נוספת, אבל הבעל צעק ואיים עליה ברצח. קתרין הזדעזעה ותהליך היצירה בראשה החל.
אל תתבלבלו, זה לא הספר, זו המציאות שהובילה לספר. הספר עוסק בכלל בחיים של נשים שנאבקות תחת נטל האלימות המילולית והפיזית של גבר אלים, עם רקע מתאים. נשמע מוכר?
אהבתי
מאוד אוהבת את הכתיבה הבהירה, הזורמת והמרתקת של הגברת פנקול. אוהבת את הדמויות הנשיות, ואת הסיפורים על נשים שיוצאות בעוצמה תחת ידם האלימה של גברים, ומזדקפות אל מול המציאות. אהבתי את תמונת המראה של אימה החלשה של הגיבורה, שלא יוצאת נגד בעלה, ומולה ביתה, גיבורת הספר והחיים, שנלחמת באביה בכל הכוח.
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
כאישה איני יכולה שלא לאהוב את העובדה שזה ספר של נשים, על נשים, מזווית ראות נשית, שנכתב על ידי אישה. מעניין לא פחות לגלות שגם צוות ההפקה והתרגום של הספר, שאחראי על הפיכת מקבץ המילים בצרפתית ליצירה עברית, מורכב מנשים בלבד, החל ממלאכת העריכה, עבור דרך עריכת התרגום וכלה בעריכת הלשון.
פחות אהבתי
מה שמשך אותי לספר מלכתחילה היא הציפיה לספרי ההמשך של הסופרת. אחרי שקראתי את 'העיניים הצהובות של התנינים' ו'הוואלס האיטי של הצבים', שניהם ספרים נהדרים, לא יכולתי שלא לצפות לסיפורי ההמשך. ואז פתאום מצאתי את זה החדש (2019), עם הבטחה שפרושה על השער האחורי לקשר עם הספרים הקודמים ועם דמויותיהם. הספר אמנם מתחיל עם דמויות שהופיעו בספריה הקודמים, אבל אז הן נזנחות, למעשה נעלמות לאורך רוב הספר, עד שנוצר איתן קשר מחודש בסוף. מצאתי שזו טכניקה מאכזבת ומבלבלת מבחינתי. הרגשתי קצת מרומה.
רגע השיא שלי
כשהגיבורה משכנעת את רופא בית החולים להשאיר את אימה מאושפזת, כדי שהגבר האלים שבחייה לא יפגע בה שוב, ואז היא מבינה שמישהו פעל לטובת אימה. הרגע בו היא מגלה מי זה ומהו הרקע שלו הפך עבורי לאחד הרגעים החזקים בספר.
שורה תחתונה
זה 'ספר נשים', אם יש דבר כזה, שנכתב לנשים על ידי נשים. האם זה אומר שגברים לא יכולים ליהנות ממנו? ברור שלא. זאת אומרת ברור שהם יכולים, במיוחד אלה עם הראש הפתוח. כי בסופו של יום 'מוצ'צ'אס' הוא ספר טוב ומעניין שמתאים לכל המינים ופוקח עיניים לנשים ולגברים כאחד.
שלושה וחצי מתוך חמישה כוכבים של ספר טוב על סיפור רע
רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך
