שטפן צווייג, סופר אוסטרי-יהודי, יליד המאה התשע-עשרה, היה בן כעשרים כשלוח השנה הראה 1900. הוא מת מזמן, במהלך מלחמת העולם השניה, לאחר ששלח יד בנפשו והתאבד עם רעייתו. הם נטלו תרופות במינון גבוה, "מתוך רצון חופשי ובהכרה צלולה" ובשל כאב ליבו על חורבנה של מולדתו הרוחנית אירופה. אם תרצו הוא עוד קורבן של המלחמה האיומה ביותר שידע המין האנושי. עד מותו, ככה מספרים, בכל פעם שהוציא ספר חדש שלח עותק לזיגמונד פרויד. פרויד קרא מיד והגיב במכתב מפורט, תוך שהוא נכנס לדקויות הדמויות ועושה להן מעין פסיכואנליזה. מה הפלא, אם כן, שרבים מספריו מתוארים כמותחנים פרוידיאניים.
לא בכדי פתחתי את הביקורת עם הסיפור הקצר על הסופר האיכותי והמוכשר. דמותו מרחפת בסיפוריו כמו רוח רפאים שמשרה על כל המתרחש סביבה, למרות שאינה נראית או אומרת ולו מילה.
המקרה שמוצג בספר הוא טריוויאלי למדי, יש לומר, ומספר על בגידה (איומה?) שמתרחשת בין בני זוג. הבוגדת היא האישה, שיותר מאשר נהנית מפרי מעשיה האסורים, היא מפחדת. למעשה היא לא מפסיקה לפחד שמא האמת תתגלה, מה יגידו אחרים ואיך היא תראה בעיני העולם "המקובל". העלילה מתרחשת בעידן בו גדל הסופר, אי אז במאה התשע-עשרה, בווינה, וכוללת את כל מרכיבי הנוקשות של התרבות האירופאית ד-אז, את כל המותר והאסור בתכלית, את כל פערי המעמד הג'נדרני ואת כל פערי המעמדות החברתיים.
זו לא הפעם הראשונה ששטפן עושה את זה. אמירותיו מלאות מוסר ההשכל מופיעות בספריו חזור והופע. ב'פחד' הוא מראה לנו איך הפחד שולט בכולנו, במעשנו ובמניע אותנו. ב'פחד' הדבר ניכר בהתנהלותה של "הבוגדת", שמונעת מהפחד הזה בכל רגע.
רוח התקופה בספר מהולה בנאיביות, במיוחד ביחס לימינו. לא יכולתי שלא לזעוק (בדמיוני) אל הגיבורה "איך את נותנת לאדם אחר לשלוט בחייך?", אבל היא לא עונה. ידיה כבולות בשלשלאות מנטליות הבושה ותחת שלט הניאון הבוהק שזועק "מה יגידו?!?". הספר מעביר היטב, וללא פחד, את תפיסת העולם הצרה והמוגבלת של בני התקופה, אור לנסיבות, קל וחומר בקרב נשים להן ״מותר״ הרבה פחות מאשר לגברים. מזכיר לכן משהו?
אהבתי בספר
'פחד' מהול בניחוחות הווינאיים של פעם. את ארוחות הצהריים של המשפחה אפשר כמעט לטעום, את הסמטאות האפלות של העיר אפשר לחוש עד שבא לך לעטות מעיל מפני צינת הרחוב ולהפעיל פנס בגלל החושך. כשהיא יוצאת לרחוב את מטיילת איתה ואת תחושת הפחד אפשר להרגיש היטב מבין השורות. אי אפשר שלא לאהוב את סגנון הכתיבה התמציתי והקולע של מר צווייג, גם בגלל מסריו הברורים, גם בגלל סגנון הכתיבה שתואם לרוח התקופה וגם בגלל "הלשון של פעם" שחודרת מבעד למחסומי התרגום. יש משהו מאוד נקי, נטול סלנג ובגוון מאוד אירופי במילים של הסופר הנפלא הזה. הוא לא משאיר מקום להרהורים מיותרים, או לתיאורי טבע נמרחים, אלא שם דגש על תיאור סיטואציות שמבהירות היטב את מצבה הנפשי של הגיבורה, ללא מילים מיותרות. סגנונו הנהדר מופיע בשיא תפארתו ב'פחד' ועושה חשק לקרוא את כל כתביו. וכאילו לא די בכך, צפו לטוויסט בעלילה לקראת הסוף.
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
פחות אהבתי בספר
כלום. אני ממש מתאמצת עכשיו, לכן אני יכולה להגיד שבגלל שהספרון הזה דל בעמודים (79 עמודונים שממלאים דפים קטנים מגודלו של ספר מצוי) יכולתי לסיים אותו ביומיים, אבל עצרתי את הקריאה באופן יזום כדי שלא יגמר לי מהר מדי. אני אפילו לא בטוחה שזו ביקורת. הרי מי יכול לספר סיפור מרתק שכזה, בכל כך מעט מילים ועמודים? רק סופרים שמילותיהם מדויקות ועלילותיהם חדות כסכין יפנית, או אוסטרית.
שורה תחתונה
מומלץ מאוד עד כדי מומלץ ביותר!
5 מ 5 בסולם הפחד של טלי
רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך
