אפשר שאלה ברצינות רגע? האם יש משהו מביך יותר מלנסות להצחיק בפומבי ואז להיכשל בזה כשלון חרוץ? בפועל יש קשר מהופך בין הניסיון המתאמץ להצחיק לבין הצחקה אמיתית. זה נכון במיוחד בספרות. כשחושבים על רומנים קומיים וסיפורים קצרים מעולים, חושבים מעל הכל על הדרך האגבית וחסרת המאמץ בה הם מצחיקים. למעשה הם לא יכולים להיות לא מצחיקים כשהם כמעט ולא מנסים.
הפילוסוף הנרי ברגסון מדבר על "אי גמישות מכנית"
משהו מצחיק כשאדם או, נגיד, בעל חיים, לא מצליח להסתגל לשינוי בסביבתו. חשבי על הבחור התמים שמנסה להתיישב על כיסא בדיוק ברגע שהוא נלקח תחתיו. חשבי על הבחורה שלא שמה לב ובמקום להוציא ליפסטיק מהתיק שלה היא שולפת ויברטור ומנסה לצבוע איתו את שפתיה. אנחנו מצפים מאדם להתנהג באופן מסוים, שתואם למצב שבו הוא נמצא, מצפים לסיטואציה X ולא מצפים ל-Y, וזה מצחיק כשקורה ההפך. על פי רוב חיוך פורץ כשיש נתק בין הציפייה למציאות.
זו לא רק תיאוריית הומור נחמדה ובלתי ניתנת לערעור. זו תיאוריה שעוסקת במה גורם לרומנים ולסיפורים קומיים לעבוד. אפשר אפילו לומר שהנתק בין הציפייה למציאות הוא המרכיב המהותי ביותר של הסיפורת הקומית. נגיד שצעיר מתעורר כחיפושית זבל אבל בכל זאת דואג יותר מכל להגיע לעבודה כפועל אשפה בזמן ("המטמורפוזה"); זוג עשיר מתעקש לסיים את ארוחת הערב שלהם בקאנטרי קלאב, למרות העובדה שסופת טורנדו מתקרבת וכל השאר ברחו למרתף ("גברת ברידג'").
כשתלמידי כתיבה מתלוננים על מחסום כתיבה, ועל כך שאין להם מושג על מה לכתוב, מעודדים אותם לחשוב על משהו מצחיק שקרה להם: לא בגלל שרוצים שקוראיהם יצחקו בקול (אם כי יש דברים הרבה יותר גרועים שקורא יכול לעשות מאשר לצחוק!) אלא בגלל שמשהו שעומד בקריטריונים של הצחקה אמיתית עומד גם בקריטריונים של סיפור טוב. בגלל שצליל צחוק הוא המנגינה של סיפור מצליח.
כך מתחילים לרוב הסיפורים והרומנים שאני אוהב
בסיטואציה קומית. כמובן, יכול להיות לך את הרעיון המצחיק ביותר בעולם לסצנה, אבל הורדתו לכתב לא עובדת. איך מתמודדים עם זה? על אף ניסיוני ככותב (ולמרות חוש ההומור שיש הטוענים שניחנתי בו) זה קרה לי אינספור פעמים. מנסה להצחיק קטע מסוים, ובקריאה חוזרת זה פשוט לא מצחיק. אפילו מייגע. למדתי שכמו בסטנד אפ ובכלל בקומדיה – התזמון (טיימינג) הוא הכל. תזמון וגם, הייתי טוען, איפוק. הדרך הקלה ביותר להרוס רגע קומי היא להסביר יתר על המידה את הצחוק שבו או, גרוע מכך, להצביע על כמה משהו מצחיק. זה נושא טונאלי (טון) ככל דבר בכתיבה. מה שמצחיק, על פי רוב, בבדיחות מצחיקות קשור לא לתוכן הבדיחה אלא לדרך בה מספרים אותה.
אחד הדברים המצחיקים בחיים הוא האבסורד הקומי שמסתתר מאחורי דמויות רציניות. כששחקן או קומיקאי מצחיק באמת, הוא לא צוחק מהבדיחות של עצמו – הוא לגמרי בתוך הסיטואציה הלא מצחיקה, שמצחיקה אותך בגלל הרצינות בה היא נתפסת.
הנה קטע מתוך ספרו של טום דרורי, "סוף הוונדליזם" (שלא תורגם לעברית ככל הידוע לי). יש הטוענים שזה אחד הרומנים האמריקאים המצחיקים ביותר שנכתבו אי פעם. הנה קטע מהספר שבו אישה מאורסת מדברת עם הכומר שלה על חתונתה המתוכננת בכנסייה:
– "תהיה בסביבה במאי?"
– "הו… כנראה."
– "כי חשבנו על מאי."
הכומר מתיוס ניתר ממקומו בפחד והתקדם אל עבר החלון באיטיות דרוכה.
– "שששש!" אמר והרים את הרובה ברגע שיונה עפה מהגג. "תחזרי לכאן!", אמר. "תראי… מאי נשמע לי בסדר."
– "אוקיי, נהדר," אמרה לואיז.
– הכומר לחץ את ידה. "מזל טוב, לואיז," אמר, "אני חייב לומר שתמיד נמשכתי אליך, נפשית ופיזית."
מה שהופך את הקטע למצחיק זה לא רק שהכומר מתנהג בדרכים לא 'כומריות' (צד יונים עם רובה ציד, מתחיל עם אישה מאורסת שבדיוק ביקשה ממנו לקבוע את חתונתה), אלא שזה עובר בכתיבה באופן מאופק, אפילו אדיש: היסח הדעת של הכומר להתנהגותו המוזרה, חוסר העניין הברור שלו בחתונה של הגברת, הפורמליות של הפיקאפ-ליין ("נפשית ופיזית") ועצם העובדה שהוא בכלל מתחיל עם אישה שבאה אליו לקבלת עצה – הכל מוצג 'סטרייטי' לחלוטין, באופן שלא מנסה להצחיק – וזה מה שמצחיק.
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
אולי מכריע מכל המרכיבים המצחיקים של הקטע הוא שהסופר/כותב מתחמק לחלוטין מתגובתה של לואיז…
היא פשוט ממשיכה עם היום שלה, כאילו זה דבר נורמלי לחלוטין שכומר מתחיל איתה ומתעלם מבקשתה החשובה. חוסר ההתאמה בין הטון לאבסורד של המצב, הוא מה שמצחיק את הסצנה הספרותית.
כשההומור הספרותי נופל, בעיניי, זה בגלל שהוא מאבד מהאמינות או מהאמת הרגשית שלו, לעתים קרובות על ידי היותו מופרז או "מטורף". זה לא שטירוף בהקשרים מסוימים לא מצחיק, אבל לרוב, המצחיק הוא אגבי, לא מתאמץ, לא מזיע.
ומעל הכל, הצחקה בספרים צריכה להניב תוצאה נרטיבית: דברים באמת מצחיקים ביקום של סיפור מסוים רק כשהם מחויבים לכללים של הסיפור המסוים, זאת אומרת כשהגיוני שהסיטואציה מתרחשת במציאות של אותו סיפור. כדאי לשים לב שההפך לא עובד: בעולם שבו הכל יכול לקרות גם האבסורד הופך לבנאלי, ואז למשעמם. מסיבה זו חלומות הם לעתים רחוקות מצחיקים…
אז נוסחת הקסם לכתיבת פסקה או פרק מצחיק ברומן או בפרוזה היא: "כאשר יש ספק – הצחוק לא יהיה מדבק", או "התאמצת להצחיק? הצלחת להציק", כי הומור, כמו רוב המרכיבים שהופכים סיפורים למעניינים – קיים ברווח שבין המשפטים. אלא אם כן את מעלה נקודה ספציפית, לא מצחיקה, ובין היתר צוחקים בה, אל תראי את הדמויות שלך צוחקות. זה כמעט כמו לצחוק מהבדיחה של עצמך – זה לא מצחיק. והכי חשוב? אל תתביישי להצחיק. אין שום דבר "לא רציני" ברגעים קומיים בספרים. זו פשוט כתיבה טובה, ולו רק בגלל שכל כך קשה להצחיק באמת. תשאלי סופרים כמו סמואל בקט או ג'וי וויליאמס, הם יגידו לך שקומדיה וטרגדיה הם שני צדדים של אותו מטבע: שניהם ביטויים לאבסורד של הקיום האנושי.
