סיפורה של שפחה הוא ספר כל כך מצליח עד שהוא לא מפסיק להעסיק את בתי הדפוס מאז פורסם לראשונה בשנת 1985. הוא נמכר ללא הרף במיליוני עותקים ברחבי העולם ומופיע במספר כמעט מביך של תרגומים ומהדורות. הסיפור עצמו והספר הפכו לסמל עבור תנועות ליברליות, במיוחד בכל הנוגע לפן הגופני של נשים. "זה כמו משהו מסיפורה של שפחה" הפך לביטוי שגור בשיחות חולין.
הספר אמנם לא נכנס כקריאת חובה לבתי הספר התיכוניים אבל תמיד היווה השראה ליוצרים באשר הם, החל מבלוגרים וכלה במפגינים ובעיקר מפגינות (גם בישראל) שמתחפשות ומתחפשים למשרתות מהספר, כדי להעביר מסר של תלות, שליטה, הפחדה, דיכוי שלטוני ועוד.
בשנת 2018 מרגרט אטווד, הסופרת הקשישה שבראה את הסיפור ואת הספר, התייחסה וכתבה על חוויית כתיבת הספר, על התהודה שזכה לו ובעיקר מהו מבחינתה הסיפור החזק שמוצג שם. אלה מילותיה המתורגמות מאותו טור שהעלתה אי אז, כשעוד היתה 'ינוקא' בת 79.
לא ציפיתי לכל זה כשכתבתי את הספר
התחלתי לכתוב אותו באביב 1984, כשגרתי במערב ברלין, שהיתה עדיין מוקפת, באותה תקופה, בחומת ברלין הידועה לשמצה. הספר לא נקרא בהתחלה The Handmaid's Tale (סיפורה של שפחה) אלא Offred (מוצע). ביומני ציינתי ששמו השתנה ב-3 בינואר 1985, כשכמעט 150 עמודים כבר נכתבו.
עם זאת, זה בערך כל מה שאני יכולה לציין בהקשר היומן. למרות שרשמתי מספר רב של רשומות ביומן שלי על ספר אחר שכתבתי רגע לפני שהתחלתי את "סיפורה של שפחה" – סאגה רבת-רבדים המתרחשת באמריקה הלטינית. זו היתה זו עבודה שלא הצליחה ולאחר מכן כבר לא מצאתי את עצמי כותבת הרבה על "סיפורה של שפחה".
מי שמחטטים ביומן שלי ימצאו את היללות הרגילות של כותבים וכותבות, כמו: "אני חוזרת לכתיבה אחרי זמן רב מדי, אני מאבדת את העשתונות שלי, או חושבת על זוועות הפרסום ובמה יאשימו אותי בביקורות". יש שם ביומן קטעים שאני כותבת על מזג האוויר; על גשמים ורעמים שזוכים לאזכורים מיוחדים. אני מתארת ארוחות ערב חגיגיות, כולל את רשימת המשתתפים ומה בושל לקראת הארוחה; מתארת שם מחלות, שלי ושל אחרים, ומציינת את מותם של חברים. יש פרטים על ספרים שקראתי, נאומים שנאמתי, טיולים שטיילתי ויש גם ספירת עמודים; היה לי הרגל לציין את מספר הדפים שהושלמו כדרך להאיץ בעצמי להמשיך עוד ועוד. אבל אין שם הרהורים על עצם חיבור הספר או דיון בנושא שלו. אולי בגלל שחשבתי שידעתי מראש לאן זה הולך, ולא הרגשתי צורך לחקור את עצמי ולשאול למה.
כתבתי את הספר ביד, אחר כך תמללתי את הכל בעזרת מכונת כתיבה, אחר כך שרבטתי על הדפים המודפסים הערות, ואז נתתי אותם לקלדנית מקצועית: מחשבים אישיים היו בתחילת דרכם ב-1985. ציינתי ביומן שעזבתי את ברלין ביוני 1984, חזרתי לקנדה… ואז שהיתי בברלין ביוני 1984 שם היה לי תפקיד רשמי וסיימתי את הספר; האדם הראשון שקרא אותו היתה עמיתה שלי, הסופרת ואלרי מרטין, שגם היא היתה שם באותה תקופה. אני זוכרת שהיא אמרה "אני חושבת שיש לך כאן משהו", אבל היא עצמה זוכרת את האירוע הזה עם הרבה יותר התלהבות.
מ-12 בספטמבר 1984 עד יוני 1985 הכל ריק ביומן שלי – אין שום דבר מוגדר, אם כי לפי ספירת הדפים נראה שכתבתי במהירות גדולה. ב-10 ביוני הוספתי ליומן את הערך הבא: "סיימתי לערוך את סיפורה של שפחה בשבוע שעבר". ההגהות נקראו שוב ושוב עד ה-19 באוגוסט. הספר הופיע בקנדה בסתיו 1985 וזכה לביקורות מעורבות, לפעמים מעוררות חרדה ממש, האם הנפילה ההיא יכולה לקרות לי גם כאן? אבל ביומני אין לכך פרשנות או ציון נוסף בהקשר הזה. ב-16 בנובמבר הוצאתי 'יבבת סופרים' נוספת: "אני מרגישה חלולה" ולזה הוספתי "אבל פונקציונלית".
הספר יצא בבריטניה בפברואר 1986 ובארצות הברית במקביל. בבריטניה התגובה היתה מתונה, ואפילו היתה סקירה מזלזלת משהו ב"ניו יורק טיימס" מאת מרי מקארתי.
לסיפורים שמתרחשים בעתיד תמיד יש את הנחת היסוד המבטיחה של "מה אם?" ולסיפורה של שפחה יש כמה כאלה. למשל: מה אם הייתם רוצים לתפוס את השלטון בארצות הברית, לבטל את הדמוקרטיה הליברלית ולהקים דיקטטורה? איך הייתם עושים זאת? מה אם כן יהיה סיפור הכיסוי? הרי זו לא יהיה עוד סיפור על קומוניזם או סוציאליזם. זה כן עשויה להיות אמתלה בשם הדמוקרטיה לביטול הדמוקרטיה הליברלית, וזה לא בא בחשבון. לא באמת חשבתי שזה אפשרי ב-1985.
מדינות לעולם אינן בונות צורות ממשל קיצוניות על יסודות שעדיין לא קיימים
כך החליפה סין ביורוקרטיה ממלכתית בבירוקרטיה ממלכתית דומה בשם אחר, ברית המועצות החליפה את המשטרה החשאית האימפריאלית והאימתנית במשטרה חשאית מפחידה עוד יותר, וכן הלאה. היסוד העמוק של ארצות הברית – כך חשבתי – כבר לא יהיו מבני ההשכלה הגבוהה האחרונים שנותרו מהרפובליקה האמריקאית במאה ה-18, עם כל הדיבור על שוויון ועל הפרדה ברורה בין כנסייה למדינה, אלא תיאוקרטיה של ניו אינגלנד הפוריטנית של המאה ה-17 – עם ההטיה הבולטת שלה כלפי נשים – שתזדקק רק לתקופה של כאוס חברתי כדי לשחרר את עצמה לעולם.
כמו התיאוקרטיה המקורית, גם זו היתה בוחרת כמה קטעים מהתנ"ך כדי להצדיק את מעשיה, והיתה נוטה בכבדות כלפי הברית הישנה (התנ"ך), ולא לברית החדשה. מכיוון ששליטים תמיד דואגים לקבל את הטוב ואת הנדיר ביותר מבין הסחורות והשירותים הנחשקים, ומכיוון שזו אחת האקסיומות של הרומן – הפוריות במערב המתועש תחת איום – הנדיר והרצוי יכלול נשים פוריות, שתמיד נמצאות ברשימת המשאלות האנושית בדרך זו או אחרת, ובכך תושג שליטה על הרבייה. למי יהיו תינוקות? מי יגדל את התינוקות האלה? מי יואשם אם משהו ישתבש עם התינוקות האלה? אלו שאלות שבני אדם עסוקים בהן זמן רב.
לכן קבעתי לעצמי כלל: לא אכלול בספר שום דבר שבני אדם לא עשו כבר במקום או בזמן אחר, או שהטכנולוגיה לא הייתה קיימת עבורו בעת כתיבת הספר. לא רציתי שיאשימו אותי בהמצאות אפלות ומעוותות, או בהצגה כוזבת של הפוטנציאל האנושי להתנהגות מחפירה. מעשי התליה, קריעת בני האדם, הלבוש הספציפי לקסטות ולמעמדות מסוימות, הילודה הכפויה, ניכוס התוצאות, הילדים שנגנבו על ידי משטרים ונמסרו לגידול אצל פקידים בכירים, איסור הקרוא והכתוב, שלילת זכויות הקניין – לכל אלה היו תקדימים, ורבים מהם לא נמצאו דווקא בתרבויות ובדתות זרות, אלא בחברה המערבית בתוך המסורת ה'נוצרית' עצמה. (אני כותבת 'נוצרית' במרכאות מכיוון שאני מאמינה שהרבה מהתנהגותה וממשנתה של הכנסייה במהלך קיומה בן אלפיים השנים כארגון חברתי ופוליטי, היה מתועב).
סיפורה של שפחה כונה לעתים קרובות "דיסטופיה פמיניסטית", אבל המונח אינו מדויק. בדיסטופיה פמיניסטית טהורה ופשוטה לכל הגברים יש זכויות גדולות משל כל הנשים. בדיסטופיה כזו המבנה צפוי להיות דו-שכבתי: גברים בשכבה העליונה, נשים בשכבה התחתונה. אבל 'גלעד' היא מסוג הדיקטטורות הרגילות: הן מעוצבת כמו פירמידה ועוצמתם של שני המינים בפסגה. הגברים בדרך כלל עולים על הנשים באותה רמה; לאחר מכן יש ירידה ברמות הכוח והמעמד של הגברים והנשים גם יחד, עד לתחתית, שם הגברים הרווקים חייבים לשרת לפני שתוענק להם כלה/אישה/שפחה.
המשרתות עצמן הן חלק מקסטת 'פריה' בתוך הפירמידה: אהובות בשל מה שהן יכולות לספק – את פוריותן – אך בלתי ניתנות להישג יד בכל מובן אחר. עם זאת להחזיק באחת זה סימן למעמד גבוה, בדיוק כפי שמאז ומעולם עבדים רבים היו סממן למשפחה מהמעמד הגבוה. מכיוון שהמשטר פועל במסווה של פוריטניות קפדנית, נשים אלו לא נועדו לספק הנאה וילדים. הן פונקציונליות, לא דקורטיביות.
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
שלושה דברים שמזמן עניינו אותי התאחדו במהלך כתיבת הספר
הראשון היה העניין שלי בספרות דיסטופית, עניין שהחל בקריאת נעורים של '1984' של אורוול, בקריאת 'עולם חדש ומופלא' של האקסלי ו'פרנהייט 451' של ברדבורי, ונמשך במהלך תקופת עבודתי על התואר השני בהרווארד, בתחילת שנות ה-60. ברגע שאת מסתקרנת מצורה ספרותית מסוימת תמיד יש לך 'ין' סודי לכתיבת משהו דומה משלך. הדבר השני שעניין אותי היה המחקר שערכתי על אמריקה של המאה ה-17 וה-18, שוב בהרווארד, מאחר שרבים מאבותיי חיו באותם זמנים ובאותו מקום. הדבר השלישי היה שהוקסמתי מדיקטטורות ומאיך שהן מתפקדות, לא תופעה יוצאת דופן אצל אנשים שנולדו ב-1939, שלושה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה.
כמו המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית ושלוש הדיקטטורות הגדולות של המאה ה-20 – אני אומרת 'גדולות' כי היו יותר, קמבודיה ורומניה ביניהן – וכמו המשטר הפוריטני של ניו אינגלנד לפניו, ל'גלעד' יש אידיאליזם אוטופי שזורם בעורקיו, יחד עם עיקרון נעלה – הצל התמידי שמלווה אותו, האופורטוניזם החוקי למחצה, והנטייה של החזקים להתענג בתענוגות גופניים מאחורי הקלעים, שאסורות לכל האחרים. אבל בריחות דרך דלתות נעולות חייבות להישאר בסתר, שכן המשטר עסוק בלהראות שהוא מקיים את רעיון שיפור תנאי החיים – הפיזיים והמוסריים – של נתיניו, וכמו כל המשטרים האלה הדבר תלוי במאמיניו.
אולי הייתי אופטימית מכדי לסיים את הסיפור של השפחה בכישלון מוחלט. אפילו '1984', אותו חיזיון ספרותי אפל, לא מסתיים במגף שלוחץ את פרצופו של אזרח, או בווינסטון סמית' השבור שמרגיש אהבה משכרת כלפי האח הגדול, אלא במאמר על המשטר שנכתב בלשון עבר ובאנגלית תקנית. באופן דומה, אפשרתי לשפחה שלי בריחה אפשרית, דרך מיין וקנדה; ואני גם הרשתי לעצמי אפילוג, שמנקודת מבטו הן השפחה והן העולם בו היא חיה נסוגו אל ההיסטוריה. כששואלים אותי האם סיפורה של שפחה עומד להתגשם, אני מזכירה לעצמי שיש עתידה כפול בספר, ושאם הראשון יתגשם, השני עשוי להתגשם גם הוא.
