אם תמיד רצית לכתוב רומן משלך, מי יודעת, אולי בפנסיה, אז כמה קשה זה באמת יכול להיות? כמה שעות ביום צריך להקיש על המקלדת? כמה מתוכן פשוט תבהי מבעד לחלון? מחכה למוזה? עם כוס תה ביד? או וויסקי? אבל אז כשאת כבר מחברת יחדיו כמה נתונים על תעלומה שהגית במוחך הקודח ומתפתחת לאט, על עיירה קטנה עם סודות גדולים – כמה זה כבר יקח לך להעלות את זה על הכתב? שישה חודשים?
קנדיס פוקס היא סופרת אוסטרלית הידועה בעיקר בזכות ספרי הפשע שכתבה וזכו להצלחה רבה. היא נולדה בפרברים המערביים של סידני למשפחה גדולה ובילתה תקופה קצרה בצי המלכותי האוסטרלי לפני שלמדה ולימדה באוניברסיטה. לא מיד, אבל זמן מה לאחר שהפכה לסופרת פעילה היא זכתה בפרס 'נד קלי' בשנת 2014 עבור הרומן הראשון שכתבה ולאחר מכן זכתה שוב בפרס זה, הפעם ב'פרס הספר הטוב ביותר על שם נד קלי' בשנת 2015, ובשנת 2022 בגין ספר אחר.
הכתבה הזו נוצרה בעקבות ראיון וטקסט שכתבה על כתיבת ספרים, לפיו היא ממליצה למקם את סיפור הפשע במקום שאף אחד לא שמע עליו, עם אוכלוסייה של מתחת ל-200 אישה ואיש, או אפילו "באיזו עיירה בדיונית על שם הכלב של השכנה".
והנה, כך היא מספרת, לפני שאת בכלל מבינה מה קרה הספר שלך יוצא ואת מתחככת עם סופרים שהוציאו תחת ידם רבי מכר, יושבת באיזו חנות ספרים בסמוך לשולחן מאולתר לחתימות, במסגרת איזה פסטיבל ספרותי, ומהנהנת בחביבות והוקרת תודה לכל המבקשים ממך הקדשות על הספר שכתבת בעמל כה רב.
כפי שאולי כבר ניחשת הגשמת הפנטזיה הזו לא פשוטה. אבל עם קצת ידע מוקדם ועצות מסופרת שכבר עשתה את זה, כמו קנדיס פוקס, אולי גם את תוכלי לעשות בדיוק את זה.
חשבי על מה תכתבי
הדבר הראשון שצריך כדי לכתוב רומן הוא זמן. כך שאם יש לך בן זוג תומך והכנסה איתנה (במקום זאת שאולי לא תהיה לך בזמן הקרוב) הרווחת.
אבל סביר להניח שזו לא המציאות שלך, כי זו לא המציאות של רוב אוכלוסיית העולם, וכנראה תאלצי לחבר רגעים קטנים לפני ואחרי העבודה לטובת הכתיבה, ברכבת או כשהתינוקת מנמנמת.
קנדיס פוקס: "כתבתי את הרומנים הראשונים שלי כשאני מתיימרת לעבוד, בהפסקות בין לימודים, ילדים וספורט. כתבתי כשבישלתי, כתבתי אפילו כשפיקחתי על בחינות כמורה בתיכון". היא לא המציאה כלום. רוב המחברים שבקעו מביצת הכתיבה לפני שהיתה להם את הפריבילגיה לשבת ולכתוב כפרנסה, 'גנבו' רגעי כתיבה, מכיוון שהחיים של רובנו פשוט לא מאפשרים פעילות ענפה שאין לצידה הכנסה. כל זאת נכתב תוך הבנה שזה אף פעם לא פעילות שאמורה לבוא על חשבון הילדים, ובטח לא במקום העבודה המשלמת שיש לך כרגע… את הרי חייבת לאכול.
זה אומר שלא יהיה לך זמן לשבת באיזה בית קפה ולבהות בדף הריק לאורך כל היום עד שסוף סוף יהיה לך זמן להרגיש את החשמל היצירתי זורם מאצבעותיך אל המקלדת. כשסוף סוף תמצאי את הזמן לכתיבה כנראה שתצטרכי לדעת מראש על מה את הולכת לכתוב, כדי להגדיל את הסיכוי שמהזמן הזה שגירדת מהחיים בעמל רב, יצמח ספר בבוא היום.
אז לפני שיריית הפתיחה של הפרק הראשון נשמעת, יש צורך לפתור את סוגיית הפרק הזה ברמה המנטלית ברגעים גנובים אחרים – כמו בזמן שאת מעמידה פנים שאת מאזינה בקשב רב לפגישת הזום, או בזמן שאת צועקת 'בואי! רקסי? בואי, כלבה טובה' לכלבה שלך בגינת הכלבים.
"סופרים הם אנשים קצת מרחפים" מספרת קנדיס "אנחנו רק חצי מקשיבים לך. החצי השני של המוח שלנו נמצא איפשהו רחוק, מנסה לחשוב על מה הגיבור שלנו הולך לעשות כשהמשוגע ההוא יתחיל לירות ממגדל השעון אל הפסטיבל השנתי של היתומים".
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
השראה לא מספיקה
זה הדבר השני שתצטרכי – רעיון. כי השראה לא תספיק כדי לכתוב את הספר. כל העניין של 'עיירה קטנה: סודות גדולים' נשמע קל בהתחלה, ויש סיבה לכך שיש כל כך הרבה כאלה שיצאו לאור. המוציאים לאור לא פראיירים – הנוסחה הזו עדיין עובדת בגלל שרוב הרומנים האלה שונים זה מזה על אף העיקרון הזהה שנשמר בכולם. "'עיר קטנה עם סודות גדולים' הוא ז'אנר בפני עצמו בתוך ספרות הפשע האוסטרלית, המכיל כל דבר, החל מירי המוני ועד פעוטות נעדרים, משוד יהלומים וכלה במשבר בני ערובה" מסבירה קנדיס פוקס, "בין רבי-המכר הכפריים של אוסטרליה מאגר החשודים מגוון מספיק כדי לכלול כמרים בעלי זהות גנובה ואנשים מפחידים ומוזרים שחיים ביערות ומסתתרים בחורשות, בשעה שהגיבורים הם עיתונאים, שוטרים, תושבים בעלי כוונות טובות, נשים בדרכים ואימהות שבורחות מהתעללות בנישואיהן".
כדי לקבל מושג על מה תכתבי את רומן הפשע שלך תצטרכי לפקוח עין ולעקוב אחרי כותרות העיתונים, מהדורות החדשות ואתרים ברשת, כי זה בדיוק כל מה שמחברי ספרי פשע טובים עושים. מקבלים 'השראה' מאינספור הידיעות על אנשים שהורגים אחד את השני שם בחוץ ועושים את זה עם הכל – החל מאקדחי מגנום ורובי ציד וכלה בפטריות רעילות… אז לא חסרה השראה.
אבל האם כל זה יספיק? לא, זה לא.
תצטרכי להמשיך ולעשות מחקר משלך, לגלול את עצמך לדעת ב'גוגל מפות' תוך חיפוש אדמה עקרה בשטחי ספר כדי להבשיל רעיונות לכתיבה ולמיקום הסיפור. ככל שהמחקר שלך יהיה רחב ומעמיק יותר, כך הרומן שלך יהיה גדול ועשיר יותר.
"לצורך המחקר דיברתי עם כמה מהשוטרים הידועים לשמצה באוסטרליה, אבל גם עם כמות גדולה של עיתונאים, עורכי דין, מומחים לזיהוי פלילי, מומחים לייצור פצצות ורוכבי אופניים לשעבר" היא מוסיפה.
איך תגרמי לאנשים האלה לדבר איתך את שואלת? פני אליהם בכבוד ומתוך מקצועיות, בתור התחלה. לעולם אל תקליטי אותם או תבקשי מהם לרשום דבר ממה שהם אומרים. ככה מבהילים מקורות מידע שעושים לך טובה שהם בכלל מדברים איתך. התחילי איתם עם התחייבות קטנה – נניח פגישה של חצי שעה על קפה אחר הצהריים.
"הרומן האחרון שלי 'מטבח השטן' ('Devil's Kitchen') לקח אותי לניו יורק, שם הטרדתי את הכבאים במשך ימים שלמים כדי שאוכל לכתוב על צוות כיבוי שמבצע שוד. ישבתי גם בגזר דין מוות של רוצח סדרתי. שני סוגי המרואיינים היו פתוחים לספר לי על חייהם, כל עוד אני מביאה איתי עוגה טובה".
בזמן שאת שם בחוץ מדברת עם אנשים, כדי למלא את מוחך בסיפורים טובים, תצטרכי יותר מאשר עט ומחברת או לפטופ. תצטרכי להגיע עם תעצומות נפש. כי השוטרים, עובדי החירום והרוצחים שאת מדברת איתם יגיעו אל אוזנייך עם סיפורים מעולם ספוג כאב וסבל. האנשים האלה ראו, עשו ושמעו דברים שסביר להניח שצילקו אותם עמוקות – וחלק ממה שהם משתפים עלול לעשות את זה גם לך.
בנוסף תצטרכי לרקוד על הגבול הדק שנע בין ניצול לאמנות, בידיעה שאת לוקחת את הימים הגרועים ואת החוויות הקשות ביותר של האנשים האלה והופכת אותם לבידור – תוך ניסיון לא לגרום להם נזק נוסף, כן? תצטרכי להיות רגישה ומודעת חברתית כדי להבדיל בין המוץ לתבן, ולעיתים יש הרבה יותר מוץ מתבן בסיפורים של אנשים. תצטרכי לקרוא את עבודתם של סופרים אחרים, לבחון ביקורות ולהטות אוזן לרגעים של זעם או ביטול מוחלט בביקורות שלהם כדי לדעת מה דבר הביקורת שבאמת יביא תועלת לכתיבה שלך.
איך ממשיכים מכאן לפרסום והפצה?
אחרי שכתבת את רומן הפשע שלך, עליך להיות מוכנה להיכנס למשחקי ההפצה שלו. אולי כבר צפית בכל החומרים שמסתתרים מאחורי האשטגים כמו: #gettingpublished ו-#amwriting וכל הפוסטים באינסטגרם שאת יכולה לסבול, ואפילו האזנת לכמה פאנלים בפסטיבלי סופרים על ניווט בתעשיית ההוצאה לאור. אפשר להניח שבשלב מתקדם זה את כבר עושה כמיטב יכולתך להתעלם מכל סיפורי ההצלחה בין לילה. לא כי הם לא מתרחשים לעיתים, הם קורים פה ושם, בטח, אבל כמעט אף פעם…
סטיבן קינג היה ככל הנראה כל כך עני כשהניח על בלוק נייר את כתב היד הראשון שלו, עד שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו לממן את תרופות האוזניים הנדרשות לילד החולה שלו. למרבה המזל מקדמה בת שש ספרות הגיעה לשולחנו כשעבד בפינוי פסולת רפואית (קטעים מהסיפור הזה ועל פריצתו מאנונימיות מייסרת ניתן לקרוא בפתח ספרו המרתק ופוקח העיניים 'on Writing').
"רוב הסיכויים שתחווי חוויה דומה לשלי" אומרת קנדיס, "כתבתי ארבעה כתבי יד שכולם נכשלו קשות. בלמעלה מ-200 מכתבי הדחייה שלי דחו אותי אנשים שנמצאים בטווח הרחוק ביותר של עולם ה'הוצאה לאור'. כמובן שההוצאות לאור הגדולות של אוסטרליה, ארה"ב ובריטניה פסחו עלי, אבל גם הוצאת ספרים קטנה ועלומת שם מיומה, אריזונה, פסחה עלי… את תצטרכי לשמור על התקווה בלב שלך כדי לעבור את כל הדחיות האלה – וגם אז ההתקדמות הראשונית לא תאפשר לך להעיף את השולחן משמחה ולוותר על העבודה הרגילה שלך. לאט, בעמל, ספר אחר ספר, תטפסי על הר המכירות, תנסי להיות חדשנית בכל ספר שאת כותבת בזמן שאת עושה את דרכך דרך ראיונות קצרים ומוזרים בתוכניות רדיו של אמצע הלילה, בפאנלים צפופים במתנ"סים ובזום של איזה מועדון ספרים. ולמרות שאת לא צריכה להמציא את עצמך בכל פעם מחדש, יהיה טוב אם יהיה לך משהו להגיד למיקרופון בכל ראיון מלבד 'לעזאזל, אני שמחה להיות כאן'… ההופעה הראשונה שלי אי פעם כסופרת היתה בספריית Tamworth באחר הצהריים של יום ראשון חם עם קהל מבוגר, ובכל רגע נתון במהלך הנאום שלי עשרה אחוז מהם ישנו ממש טוב. אבל זה יהיה שווה את זה עבור המעריצים האמיתיים שביניהם, ויהיו גם לך כאלה, כי אפילו סופרת כושלת זוכה לאחד או שתיים מדי פעם. יתכן שתמצאי שם לפחות שני ילדים אמיתיים וכלב שנקראו על שם הדמויות שהמצאת. אני זוכרת שהנחתי את זרועי לחיבוק סביב מעריצים שהיו כל כך מתוחים לקראת הפגישה איתי עד שהם ממש רעדו".
אם החלטת שזה בשבילך, לרבות כל מה שאת נדרשת לעשות כדי להיות סופרת שכותבת ספרים למחייתה, אז למה את מחכה? צאי לדרך! ההבדל האמיתי (והיחיד) בינך לבין אלפי אנשים אחרים שחולמים בחוסר מעש על חיים של סופר/ת הוא עצם הפעולה הפשוטה (ועם זאת לכאורה הבלתי אפשרית) של לשבת, לפתוח את המסמך הריק על המחשב ולהתחיל להקליד ולמלא אותו במילים הארורות על הדף.
"אינספור קוראים, סטודנטים, פושעים ונהגי 'אובר' סיפרו לי שיש להם רעיון לספר, אבל לעתים רחוקות מישהו מהם ממש אמר לי 'התחלתי לכתוב את זה'", מסכמת קנדיס פוקס, "שום דבר לא יעצור אותך מלבד האמונה העצמית שלך בעצמך. אמרי לעצמך 'אני מאמינה בך' כי הדבר הראשון והאחרון שתצטרכי לעשות, אחרי כל האמור לעיל, הוא להאמין בעצמך".
