לנואמים באשר הם ממש קל לאבד את הקהל כבר בדקות הראשונות. כדי לוודא שלך זה לא יקרה, לפניך רשימה של דברים שאף פעם לא צריך לומר במהלך נאום או מצגת:
"תסלחו לי אני עייפ/ה – סובל/ת מג'ט לג – לא ישנתי כל הלילה"
לא בטוח מאיפה זה בא, אבל אחת מכל חמש מצגות / הרצאות / נאומים מתחילים בתירוץ מלא התנצלות: "הם הזמינו אותי רק אתמול" או, "אני הרוגה מהטיול שהיה לי" או כל תירוץ אחר שהקהל לא רוצה לשמוע. כל מה שהקהל רוצה הוא לראות אותך נותן את הנאום/מצגת הכי טובה של החיים שלך. הרגשת זבל ואי אפשר לתת את הכי טוב שלך? אולי עדיף לבטל, או לקחת גלולה, או לשתות אספרסו, רק לא להפוך את הקהל לאמא שלך.
"סגרו בבקשה את הטלפונים / את המחשבים הניידים / את האייפדים שלכם"
פעם, לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה-רחוקה, חיו מלך ומלכה שכיבו את הטלפונים שלהם. פעם אפשר היה לבקש מהם לכבות את המכשירים שלהם. לא עוד. כיום הם מצייצים את הציטוטים המדהימים שהנפקת, משתפים חוויות ב'ווצאפ', רושמים הערות ב iPad, בודקים את Tinder, משחקים קנדי-קראש וסורקים את הפייסבוק שלהם 24/7. אפשר לבקש מהם להשקיט את המכשירים ותו לא, הרי הם מקבץ של מלכים ומלכות בעלי אחוזות, אחרת לא היה להם טלפון יוקרתי כל כך. תפקידך לוודא שהנאום או המצגת שלך כל כך מעוררים השראה עד שהם יסגרו את המכשירים לבד, כדי לא לפספס שנייה מדבריך. ועוד הערה חשובה – אי אפשר לדרוש מהם תשומת לב – צריך להרוויח אותה.
"שומעים אותי?" (דופקים על המיקרופון) "שומעים אותי??"
לא מעט נואמים מתחילים בדיוק כך את הנאום או את המצגת שלהם. הם מקישים על המיקרופון שלוש פעמים, וצועקים לתוכו "אתם שומעים אותי שם מאחור? תרימו יד אם כן" ואז מחייכים בהתנצלות כשמתברר ש… כן כולם יכולים לשמוע אותם – אבל אף אחד לא הרים את ידו. זו לא אחריותו של הנואם לבדוק את מערכת הסאונד. יש אנשי מקצוע שזה תפקידם, ואם אין, בודקים את מערכת השמע מראש. בכל מקרה שלא יהיה, חשוב לחייך אל הקהל, להיראות מלאי ביטחון ולהישאר רגועים עד שהתקלה תתוקן.
"אני אעשה את זה קצר"
זו הבטחה שמעטים מקפידים עליה, אבל כמעט כולם אומרים אותה כבר בתחילת המצגת או ההרצאה. לקהל שלך לא באמת אכפת אם תעשה את זה קצר או לא. הם כבר השקיעו את זמנם והגיעו להרצאה/נאום/מצגת שלך. כל מה שהם רוצים עכשיו זה לקבל ממך השראה ומידע. אם תאמר "מצגת זה הולכת לשנות את חייכם" או "המצגת אמורה לקחת 30 דקות, אבל אני אעשה את זה ב-25 כדי שתוכלו לצאת ולשתות קפה מוקדם מהצפוי" זה עדיף בהרבה. ואז? כל מה שעליך לעשות הוא לקיים את ההבטחה.
"אני לא יכול לראות אותך, האורות מסנוורים אותי"
נכון, כשאתה עומד על במה ויש עליך 'סופטלייטים' קשה לראות את הקהל. אבל הם כבר יודעים את זה. זה לא חדש. עדיף פשוט לבהות אל תוך החשכה, לחייך לעתים קרובות, ולפעול כמו שמרגישים בבית. חייבים לראות את עיניהם של הנוכחים? הולכים אל הקהל. ואם חייבים לספור ידיים, לראות עיניים או לשאול את הקהל שאלה ישירה מהבמה, יש לדאוג שידליקו את האור מעליו.
"אני אחזור לכך בהמשך"
אם 'נפלת' על קהל שלהוט ללמוד עוד ועוד, יש לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים וליהנות מזה. אם למישהו יש שאלה שהתשובה שלה מופיעה בשקופית מאוחרת יותר – לא לחשוש ולדלג אליה מיד. הרי אם מישהו אמיץ מספיק כדי להרים את ידו ולשאול אותך שאלה, יש להחמיא לו ולהזמין את שאר הקהל לעשות את אותו הדבר. אף פעם לא מכבים שאלה בוערת.
"אתם יכולים לקרוא את זה? לא??"
כדי להקדים תרופה למכה – כדאי להכיר חוק שעוסק במצגות מול קהל גדול שיושב רחוק – להפוך את גודל הגופן בשקופיות לכפול מגילו הממוצע של הקהל. באמת, זה עובד. זה אומר שאם ציפית לקהל של בני 40 יש להגדיל את הפונטים במצגת ל-80. אם הקהל מלא בבני 80 לא צריך להגדיל כלום, רק להזמין אמבולנס ולקוות לטוב (שיהיו בריאים). נכון, כשמגדילים את הפונט יש לכך השלכות. משמעות הדבר היא שאי אפשר להכניס הרבה טקסט לכל שקופית, אבל זה דבר טוב שמביא אותנו לנקודה החשובה הבאה.
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
"אקרא את זה בקול רם…"
עשה/י טובה מרצה יקר/ה, אל תקרא/י את זה בקול רם. במצגת או בנאום רע עומדים המרצים וקוראים במקום להביט בקהל. בהרצאה רעה הם עסוקים יותר מדי בשקופיות שלהם. אף פעם, אבל ממש אף פעם לא מכניסים הרבה טקסט לשקופית, ואם בכל זאת עושים את זה, לפחות לא קוראים את הטקסט עבור הקהל. הדרך הטובה ביותר לאבד את תשומת הלב היא להוסיף עוד ועוד טקסט לשקופית. למה? כי כשיש לך יותר מארבע מילים בשקופית אנשים מתחילים לקרוא אותה. ומה קורה כאשר הם מתחילים לקרוא? הם מפסיקים להקשיב לך. יש להשתמש רק בכותרות קצרות ולשנן את כל שאר הדברים שרצית לומר בעל פה. חייבים לכלול איזה ציטוט מדהים וארוך יותר מארבע מילים? יש להודיע בקול רם שכולם מתבקשים לקרוא את הציטוט ולחכות כמה שניות עד שכולם יקראו אותו.
"לא צריך לכתוב, המצגת תעלה לאתר שלי מאוחר יותר".
זה ממש מגניב שהמצגת שלך תעלה לאינטרנט מאוחר יותר, אבל אם זו מצגת טובה היא במילא לא תכיל יותר מדי מילים כתובות (ראה סעיף קודם). עבור אנשים רבים הכתיבה היא הדרך הקלה לשנן משהו שהם שמעו. בקיצור, יש לאפשר לאנשים לעשות מה שהם רוצים במצגת שלך כל זמן שהם לא מפריעים לך.
"תן לי לענות על השאלה הזאת"
מדהים שיש ביכולתך לענות על השאלה מיד, אבל צריך לעשות משהו אחר לפני כן. לעתים קרובות השאלה מהקהל תהיה ברורה לך, אבל לא לשאר הקהל. חלק לא שמעו, חלק לא ראו ואחרים בדיוק קיבלו ווצאפ מהקבוצה של "החופרות". ראשית יש לומר "אני אחזור על השאלה כדי שכולם יבינו" ורק אז לענות על השאלה. בנוסף, כשמאמצים את ההרגל לחזור על שאלות שנשאלו, זה נותן לך עוד קצת זמן לחשוב על תשובה נהדרת…
אחרון כבונוס: "מה?! נגמר לי הזמן? אבל יש לי עוד 23 שקופיות לעבור עליהן".
אם צריך יותר זמן מהנדרש כנראה שפישלת. לא תכננת את זמנך היטב. עליך להתאמן על המצגת שלך ולחשב כמה זמן בערך תגזול כל שקופית, כולל תקלות ושאלות מהקהל. יתרה מכך, בחמש הדקות שלפני תום הזמן עליך לשאול אם למישהו יש שאלות. אם לא, אפשר להזמין אותם לקפה ולשיחה אחד-על-אחד, או אחת על אחת.. (מנגב זיעה)
לתת לקהל חמש דקות לשאול שאלות זה כמו להרוויח את הכבוד ואת הכרת התודה שלהם. לקחת חמש דקות אקסטרה? עשית בדיוק ההפך – זה מציק, מרחיק ולא מקצועי.
מכירים שטויות נפוצות נוספות ששומעים בלא מעט הרצאות? ספרו לי?
רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך
