יש ספרים שמדברים בלחש, כאלה שצריך להטות אליהם אוזן ולהאט כדי לשמוע את פעימות הלב שלהם. בשארית היום של קאוזו אישיגורו הוא בדיוק כזה. ספר שמתחיל בנימוס אנגלי מאופק, ומסיים בשבר עדין, כמעט בלתי מורגש, שממשיך להדהד עוד הרבה אחרי שהעמוד האחרון נסגר.
במרכז העלילה ניצב סטיבנס, רב-משרתים אנגלי שמקדיש את חייו לשירות מושלם. כל תנועה שלו מדודה, כל מילה מחושבת, וכל רגש — עטוף היטב מתחת למדי המשרת המעומלנים. הוא מבלה את שנותיו בבית לורד אנגלי קלאסי, עד שמלחמת העולם השנייה משנה הכול: הלורד מת, הבית עובר לידיו של איש עסקים אמריקאי, וסטיבנס מוצא את עצמו לפתע עומד מול חייו, ולא ממש יודע מה לעשות בהם.
כשהאדון החדש יוצא לחו"ל ומציע לו לקחת את הרכב ל"חופשה קטנה בקאנטרי סייד", מתחיל מסעו של סטיבנס, מסע שהוא פחות טיול ויותר חשבון נפש נוגה על חיים של שליטה עצמית מוחלטת. הוא מגלה עולם שמעולם לא ראה, אבל חשוב מכך, הוא מתחיל לראות את עצמו. בדרכו הוא פוגש אנשים שמאירים לו רגעים מהעבר, ומאלצים אותו להתמודד עם שאלות שאישיגורו מגיש לנו באיפוק כמעט אכזרי: מה המשמעות של נאמנות? האם ניתן לחיות חיים שלמים מבלי באמת לחיות?
אישיגורו טווה כאן סיפור על אנגליה הישנה והמעונבת, על הפער התרבותי בין אנגלים לאמריקאים ("אותה שפה, שני עולמות"), ועל הסאבטקסטים החברתיים שזולגים מכל משפט מנומס מדי. זה ספר על המעמדות ועל מה שנמצא מתחת לפני השטח, על הכאב שבאיפוק, ועל האצילות שבידיעה שהחיים נזלו לך מבין האצבעות.

פשר שם הספר

באחת הסצנות היפות ביותר סטיבנס הולך לאיבוד בדרך, ושומע מאדם זר עצה פשוטה: לנסוע לנקודה מסויימת באגם סמוך ולצפות בדבר היפה ביותר שראה אי פעם. זו לא רק קריאה לנצל את הרגע, זו תזכורת לכך שגם אחרי יום ארוך, עקר ואפור, תמיד נותרת שארית קטנה של חסד, לו רק נבחר לראות אותה.

אהבתי בספר

כאישה שחולקת חולשה קלה (טוב, לא קלה, בינונית-חזקה) לקלאסיקות אנגליות, לא יכולתי שלא ליהנות מהדשא הירוק, מהטירות רחבות הידיים ומהגינונים המוקפדים של אנשי המעמד הגבוה. הספר כתוב בתמימות כמעט ארכאית, לא תמימות טיפשית, אלא כזו שנובעת מנפש שמגלה לראשונה את העולם. ההתפכחות של סטיבנס מתרחשת בשקט, ודווקא משום כך היא שובת לב.
יש משהו קסום בדרך שבה אישיגורו מצליח לכתוב על שברון לב מבלי להזיל אפילו דמעה אחת.

פחות אהבתי

התרגום לעברית לא מצליח תמיד לשמר את המוזיקה המעודנת של האנגלית של אישיגורו. לעיתים התחושה היא של עברית מיושנת במקצת, לא כזו שמבקשת קלאסיות אלא פשוט כזו שזקוקה לרענון. אם יש ביכולתכם, קראו בשפת המקור. סטיבנס ראוי לכך.

רגע שיא בקריאה

כשהוא מבין, כמעט במקרה, שכל חייו הוקדשו לאחרים, ושגם חיים של שירות ונאמנות הם חיים שיש בהם ערך. זו תובנה שמחלחלת לאט, בדיוק כמו השמש היורדת בשארית היום.

שורה תחתונה

בשארית היום הוא ספר שנכתב בלחישה — מי שמקשיב, מתאהב. זו יצירה שמפגישה אותנו עם שקט, עם מחשבה ועם יופי כמעט בלתי נראה. אוהבי קלאסיקות, אנגליה, תה של חמש ורגש מעודן – תתכוננו להתמסר.

⭐️⭐️⭐️⭐️✨
ארבעה וחצי כוכבים מתוך חמישה אפשריים, בשארית היום