כך כותבים דיאלוג טוב

מוקדם בבוקר. אני יושב ליד המחשב ואשתי נכנסת. "בוקר טוב," היא אומרת, "יש עוד קפה?" אני מהנהן, "את רוצה קצת?" "לא, אני אביא לעצמי" היא אומרת. "על מה אתה עובד?", "כותב פוסט לבלוג טוב על כתיבת דיאלוג טוב" אני עונה בעייפות. "מזל טוב", היא צוחקת, ופונה אל המטבח.

הדיאלוג הזה שקראת עכשיו הוא לא הרבה יותר מדיאלוג רע. אין לו מטרה נראית לעין ויש בו יותר מדי מילים מעייפות, פעלים מרדימים, תגי דיאלוג מיותרים כמו תשובה, שאלה וצחוק, ובעיקר שום דבר שבאמת מקדם את העלילה או מפתח אופי. הסיבה העיקרית לכך היא שהדיאלוג הזה שקראת עכשיו דומה מדי ל… שיחה אמיתית.

וזה בדיוק העניין. מדריכים לכתיבת דיאלוגים לעתים קרובות מייעצים לך ללמוד איך מתנהלות שיחות אמיתיות וליישם אותן בדיאלוגים שלך, אבל הם גם מדגישים "בלי הקטעים המשעממים". עליך להחליט איזה חלקים להשמיט, מה להשאיר ואיך לנסח את המתרחש.

למרות שאיני סופר קלאסי שמחבר רומנים, אלא סופר צללים שכותב בעיקר ביוגרפיות וספרי מקצוע עבור אחרים ובשמם, עדיין עלי לנסח דיאלוגים בספרים שאני כותב. לאורך הזמן פיתחתי גישה שונה לכתיבת דיאלוג: אני מנתח את הדרכים בהן סופרים טובים מניחים את המילים בפה של הדמויות שלהם.

הנה, למשל, קטע מתורגם מתוך דיאלוג שכתב הסופר והמשורר ג'ון סטריילי

הוא ידוע בספרות הבלשית שלו, שמתרחש בין דמות בשם מיילס מק'הון לשוטר בשם בראון:

"מק'הון!", נבח בראון ונופף בידו כאילו הוא זה שנתן למיילס את שמו. "מה שלומך?"

"אני בסדר גמור, תודה," מיילס החל לענות. הוא עמד לדבר על מזג האוויר המושלם לטיסה ואולי אפילו התכוון להוסיף משהו על ללכת לדוג אם יישאר זמן.

"שני דברים יש לי אליך," בראון המשיך בכבדות…

זה דיאלוג שבלי להמתין יותר מדי נותן לנו תחושה אמיתית וכנה של האופי המחוספס של השוטר בראון, שנובח את משפטיו כאילו היה רוטווילר. הוא בוטה, הוא מתנהל בכבדות והוא כופה על סביבתו את עצמו בטונים גבוהים. מיילס יותר רשמי ומנומס: הוא אומר תודה על הדרישה בשלומו והוא נוטה לפטפט על מזג אוויר ועל דיג.

והנה עוד קטע מתורגם מתוך דיאלוג של הסופרת ליסה סנדלין

הקטע הזה הופיע בספרה “The Do-Right” שזכה בפרס מטעם אגודת סופרי המתח. זה דיאלוג בו הסופרת מציגה את מערכת היחסים בין הדמויות שלה: הבלש הפרטי טום פילן, והמזכירה החדשה שלו דלפה ווייד, שזה עתה שוחררה מהכלא:

"למה לא התקשרת אלי טום?". גברת ווייד התיישבה בכיסא המזכירה והתגלגלה אל השולחן.

סנדלין מתארת את המתח בפניה של ווייד ואת יציבת גופה ואז ממשיכה בדיאלוג:

"שמות פרטיים לא נראים כל כך טוב ללקוחות שלך," אמרה והצביעה על הדלת, כאילו הלקוחות עומדים בתור על גרם המדרגות בכניסה למשרד, אוחזת באגרופה במספרי נייר קטנים.

הדיאלוג מדגיש את הקונטרסט הידידותי-שובבי בין השניים ואת החשדנות של מזכירתו. כשקוראים את הדיאלוג כולו, שרק חלקו מופיע כאן, מבחינים שהסופרת, בדרך כלל, משמיטה תגי דיאלוג כמו "היא אמרה", "הוא אמר", כשברור לחלוטין מי מדבר/ת, אבל כאן היא מכניסה אחד כאמצעי לחיבור בין השיחה לפעולה של ווייד – מבט אל הדלת. ויש לזה סיבה טובה – דיאלוג טוב מאפשר לנו לראות דמויות, לא רק לשמוע אותן.

בספר 'יצירת המופת של לורה ריידר' (Laura Rider's Masterpiece)

הסופרת ג'יין המילטון מתארת שיחה בה הדמות הראשית מספרת לבעלה על עייפותה המינית, באמצעות אנלוגיה:

"לא תקפצי יותר?" הוא אמר, "לעולם לא?".

"אני לא יכולה" אמרה לורה. "אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה"

"מה אם נוריד כמה מסוכות מהמסלול? או ננמיך את גובהן? מה דעתך שננסה ל…"

"אני מצטערת" אמרה לורה והרגישה קצת עצובה, "צ'רלי, אני באמת מצטערת, אבל אתה לא רואה? נגמר לי המִסְפּוֹא".

המטפורות מעולם מסלולי המרוצים, הסוסים והבהמות לא משקפות שיחה טבעית, אמיתית ואינטימית, אבל זה עובד כאן כרמז ספרותי למוזרות מערכת היחסים והנישואין של השניים. החזרה על "אמר" ו"אמרה" יוצרת קצב שמאפשר לדיאלוג לדבר בעד עצמו, ללא נוכחות אינטנסיבית מדי של המספר.

ולבסוף, בספרו של ויקטור לודטו 'מתילדה סאביץ", שתי נערות צעירות מדסקסות בחור נחשק.

"מה את חושבת על קווין ריידר?" אמרתי.

"יאאק", אמרה אנה, "מַחרִיד".

"למה?" אמרתי.

היא הביטה בי כאילו הייתי פסיכית לגמרי. "הבגדים" היא אמרה, "השיער".

"מי הוא חושב שהוא?" היא אמרה, "השטן?".

"הוא די נחמד," אמרתי.

זו דוגמה לדיאלוג בו נקודת עלילה חשובה (קווין) מתגלה דרכו והדמויות של אנה ומתילדה קורמות עור וגידים באמצעות חילוקי הדעות ביניהן. הדיאלוג כאן הוא טבעי, כולל הבעת הגועל החנוקה "יאאק". השתיים נשמעות היטב אבל בלי לגבור על תוכן השיחה.

אם תמיד רצית ללמוד איך לכתוב דיאלוג טוב כדאי לקחת קצת מזה וקצת מזה. יש לפרק לגורמים דיאלוגים מוצלחים של סופרים מוצלחים כדי להבין מה עובד בהם, מה עשוי טוב וממה הסופר נמנע. רק כך ניתן לקבל תחושה לדרך בה דיאלוג משובח יכול למשוך את הקוראים אל תוך האקשן של הסיפור ולתוך הדמויות, מבלי להסיח את הדעת מהסיפור עצמו ועדיין לתרום תרומה משמעותית להבנת הדמויות והסיטואציה.

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? הלינק הזה בשבילך