קלישאה קוריאנית עתיקה קובעת: "אין לפחד ממישהו שמאיים להרוג אותך מחר". במילים אחרות? אם הכוונה האמיתית של המאיים היתה להרוג אותך, הוא כבר היה עושה את זה, לא מדבר על זה. אותו דבר מתרחש עם אנשים שמספרים לכולם שהם עובדים על ספר. ואני לא מדבר על סופרים שכבר פרסמו ספרים ומספרים על הספר הבא שלהם למען יחסי הציבור, אלא על אותם אנשים שכתיבת ספרים היא לא חלק מהשגרה שלהם.
כמו רוב סופרי הצללים, לעתים קרובות אני שומע אנשים שמספרים לי על הפרויקטים הספרותיים הגדולים שלהם. ראו זאת כאזהרה שנולדה מניסיון: כשמישהו אומר לך "אני כותב ספר", הוא רוצה לכתוב ספר. ואם מישהו מנסה לשכנע אותך שהוא רציני על ידי הוספת המשפט "באמת… אני בקבוצת כתיבה", אפשר להיות בטוחים שהוא לעולם לא יסיים את הספר שלו. עד כה לא טעיתי בכך ולו פעם אחת.
זה אולי נשמע אכזרי, אבל אני בטוח שכל מי שקוראים את הפוסט הזה, ויש להם טיפ טיפת ניסיון חיים, שמו לב לאותה תופעה בעצמם, רק בהקשרים שונים. אולי הדוגמה הנפוצה מכולם היא דיאטה או הפסקת עישון מתוכננת. כשמישהי אומרת לך "מחר אתחיל דיאטה" את יודעת שמחרתיים היא גם תפסיק אותה, וכשמישהו אומר לך "אני מסיים את חפיסת הסיגריות הזו ומפסיק לעשן" אתה יודע שכדאי לרכוש לו מאפרה חדשה…
הצהרת כוונות פומבית מגלה, באופן פרדוקסלי, את חוסר הכוונה
אני לא סופר הצללים היחיד שדוגל בשתיקה במהלך עבודה על ספר או פרויקט גדול מסוג אחר. מי שעוד דבק בפרקטיקה הזו היה ג'ון הרסי המנוח, עיתונאי ספרותי ומחבר המאמר "הירושימה", שהתפרסם בעיתון 'ניו יורקר' בשנת 1946. בראיון שהתקיים שנים רבות אחר כך, סיפר בנו: "אבא שלי הרגיש שסופרים מאבדים את אנרגיית הסיפורים שלהם דרך פטפוטים עליהם. אפילו אנחנו, בני משפחתו, לא ידענו מה הוא כותב בכל רגע ורגע. רק מאוחר יותר, במהלך ארוחת הערב, אחרי שהוא כבר שלח את כתב היד למו"ל, הוא שיתף את כל המשפחה במה מדובר".
יש לי הרגשה שרבים מהקוראים את המילים הללו מזדהים, בדרך זו או אחרת, אבל לא ממש יודעים למה… למה פטפוטים על מטרה גדולה שהצבת לעצמך, כגון כתיבת ספר, דיאטה או הפסקת עישון, מחבלת ביכולתך להשלים את הפרויקט? הסיבה לכך היא שבכל פעם שדברת על פרויקט לא גמור רימית את המוח שלך לחשוב שכבר עשית חלק מהעבודה. דיבורים על כתיבת ספר משלך מעניקים לך את אותה עייפות נפשית וסיפוק מדומה כאילו באמת ישבת לכתוב במשך שעה. וזה בדיוק ההפך ממוטיבציה.
ומי שקורא אותי באופן תדיר כבר יודע שאני לא אוהב להפריח טענות שווא, אלא נוטה להסתמך על מחקרים
אז הנה מחקר שפורסם בשנת 2009 בכתב העת “Journal of the Association of Psychological Science” שכותרתו "כאשר כוונות הופכות ציבוריות". באחד הניסויים שהובאו במאמר הזה, סטודנטים לפסיכולוגיה באוניברסיטה גרמנית התבקשו לסמן תיבות בשאלון, שכלל את ההצהרה "אני מתכוון לצפות בקלטות וידאו של פגישות טיפוליות כדי ללמוד על טכניקות טיפול". הסטודנטים התבקשו לדרג את מידת רצינות כוונתם בהצהרה הזו, על פי סולם שנע מ 1 (תשכחו מזה) ועד 9 (אני באמת מתכוון לזה). לאחר מכן הסטודנטים התבקשו לצפות בסרטון בן 40 הדקות, שאמנם עסק באינטראקציות בין מטפל למטופל. עוד נאמר להם שהם יכולים להרגיש חופשיים להפסיק לצפות מתי שירצו.
מחברי המחקר מצאו כי הסטודנטים שסימנו ערך גבוה לכוונתם לצפות בסרטונים הללו היו בעלי נטייה גדולה יותר להפסיק לצפות בסרטון ההדרכה לפני תום 40 הדקות! למה? כי כל המשאבים הם סופיים – כולם – גם המשאבים הפיזיים וגם הרוחניים.
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
ישנן שלוש תכונות שמפרידות בין אנשים שסיימו לכתוב ספרים לאנשים שמדברים על זה
אמביציה, כושר סיבולת, ויכולתם לא להתעייף מהרעיונות של עצמם. (שימו לב שלא כללתי "יכולת כתיבה" כמאפיין חיוני, כי כשרון הוא דבר נחמד, אבל נמצא הרחק מאחור כשבאמת רוצים לעשות משהו). כל שלושת המשאבים הללו מתרוקנים בכל פעם שפטפטת על ספר שעוד לא סיימת ולפעמים עוד לא התחלת לכתוב.
וכל מי שלמד שיעור או שניים ב"בית הספר להבניית מציאות" וחושב שביטוי מחשבות היא הדרך להגשים אותן, אספר שלעניות דעתי, הכוונת מציאות פועלת אבל רק כהבטחה לעצמך. שידור כוונותיך לאחרים, לבני משפחה ולזרים, אינו עושה דבר כדי לקדם את הפרויקט שלך, להיפך, כך מרוקנים את המשאבים הנפשיים ומקטינים את הסיכוי להשלימו.
זו המלצה לוהטת, יש לגזור על עצמך דממה בכל הנוגע לפרויקט הגדול הבא שלך… לפחות עד שסיימת אותו או עד שהפכת כוונה למציאות. כבר שוחחת עם מישהו על הפרויקט? מומלץ לעצור כאן ולא להזכיר אותו יותר עד מימושו.
ואחתום בנימה אישית. יותר מ – 45 ספרים נושאים את שמי או את השם "כותב טוב", וזה לא בגלל שאני הסופר הכי מוכשר בעולם, ממש לא, יש בחוץ סופרים טובים ממני, עם רעיונות מוצלחים משלי, אבל הם לא השלימו אפילו טיוטה או מאמר. ההבדל בינינו הוא שאני ידעתי לבלום את פי ופשוט לעבוד… עד שסיימתי.
רוצה לכתוב ספר ביוגרפיה או מקצוע אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך
