זו לא עוד ביקורת רגילה. זו ביקורת של אישה (אני) שקוראת מאות ספרים בשנה (או בשנתיים) ולא מבינה על מה המהומה (מאומה). הספר 'מי את חושבת שאת?' של הסופרת הקנדית אליס מונרו, הצליח לבלבל אותי לחלוטין וגרם לי לשאול את הסופרת אליס מונרו, זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2013, כלת 'פרס הסיפור הקצר הקנדי' וזוכת הפרס הבינלאומי לספרות 'מאן בוקר' (Man Booker International Prize) "מי באמת את חושבת שאת?!". את השאלה הזאת אני שואלת ברעד, משל 'בגדי המלך החדשים' – אלגוריה נוקבת על תהליכים חברתיים הגורמים ליחיד להיגרר אחר הכלל… במחיר האמת. האם אני המטומטמת היחידה פה? או שכולם נוהים אחרי איזה טרנד נבוב? הייתכן שאני מביטה על כתם צבע בתוך מסגרת, שגובים עליו מיליון דולר כי כמה נשים וגברים בלבוש מהודר אומרים "וואו! איזה יופי"?
זו לא עוד ביקורת רגילה גם מפני שהיא לא נפתחת בתקציר הספר. אז הנה הוא: "אליס מונרו בוראת את הקשר המתפתח בין שתי נשים במהלך ארבעים שנה: פְלוֹ — אישה פרקטית, חשדנית והמונית עד אֵימה, ובתה החורגת רוז — נערה מגושמת וביישנית, אשר חרף הלעג והאזהרות של פלו מצליחה לצאת מהעיירה הקטנה שגדלה בה ולנחול הצלחה מפוקפקת משהו בעולם הגדול יותר".
צריך להבין פה משהו. אליס מונרו נחשבת לסופרת מאוד מוערכת ומפורסמת ברחבי העולם כולו. זו סופרת שידועה ככותבת סיפורים קצרים "נפלאים", ז'אנר שבאופן אישי אני מתחברת אליו כמו אל דאע"ש. כשיצא קובץ סיפורים חדש שלה הסתקרנתי, ולו רק בגלל שמה הטוב. אז קראתי והשתעממתי נורא. לא הבנתי למה מתלהבים ממנה כל כך. אבל "לא הבנתי" היא לא סיבה מספקת בשביל להפסיק לקרוא. אז כשהבחנתי בפני הנערה המורדת על כריכת הספר 'מי את חושבת שאת' שאלתי את עצמי את אותה שאלה, והאינטגריטי שלי חייב אותי לקרוא גם אותו. הרי לא יכול להיות שכל העולם משבח את הסופרת "המדהימה" ואני נרדמת באמצע הפסקה השלישית של ספריה.
"מה בכתיבה שלה מרתק כל כך הרבה אנשים?" שאלתי את עצמי, קראתי קצת, השתעממתי ושוב נרדמתי. למחרת ניסיתי שוב. מאחר שהפעם החזקתי בידי ספר עלילתי רחב היקף נתתי צ׳אנס נוסף. אבל אז שוב זה קרה לי. לא ממש הבנתי מה היא רוצה לומר? האם אני כזו בורה? או שאולי הבדיחה היא על חשבוננו?
זה לא שהעלילה בספר לא ברורה. הוא דווקא מתחיל מעניין. תיאוריה מדויקים, מעניינים ומאפשרים לדמיין בקלות ובצבע את העיירה הנידחת בהן גרות שתי הגיבורות. מתוך כמאתיים וחמישים עמודים, החמישים הראשונים מוקדשים להוויה שלהן, לילדות של רוז ולוולגריות של אימה החורגת פלו. באמת שהקריאה מציבה את הדמויות מול עיניך, אבל לעזאזל עם האליס מונרו הזו – אין פואנטה! הרגשתי כאילו מספרים לי בעל פה על שתי נשים עם קשר לא רגיל, אבל עושים זאת באמצעות ספר ללא מבנה ספרותי ברור. הרי הסופרת זוכת פרס נובל לספרות, מה לא הבנתי?
"הפרוזה המופתית של מונרו מזניקה מחדש את הריאליזם מתוך הדף כשלחייו סמוקות, בלוריתו מתבדרת ובעיניו זיק שדי, לח מרוב טריות ונכונות לקרב" נכתב אודות הספר ב'הארץ'. מילא. גם את זה לא הבנתי. אולי כל הפלצנות הזו היא לא חלק מפלטת הטעמים שלי? אולי אני פשוט לא מצליחה להבין את חוכמתה האינסופית של הסופרת? תשפטו אתם.
אהבתי בספר
מונרו מיטיבה לתאר את הסיטואציות השונות. היא גורמת לקוראיה להיות ממש שם, איתה ואיתן. אם היא מתארת את החנות של פלו אני ממש איתה בחנות. אם רוז בוגדת, אני בוגדת איתה. אם רוז נרדמת, אני נרדמת לפניה…
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
פחות אהבתי בספר
נלחמתי לסיים את הקריאה בספר הזה. נלחמתי בגלל סקרנותי אל מול פאר גאונותה של הסופרת. וכמו שקורה כשנלחמים ונשארים בחיים, לומדים המון. אז למדתי שלפעמים יחסי ציבור ו'באז' מרימים ספרים לראש הערימה, אבל לא מונעים קריאה משמימה. הסיפור בנאלי, חסר הפתעות וייחוד. במילים פשוטות – הספר מייגע. כל כך מייגע עד שחשבתי, ואני עדיין חושדת, שבי האשמה.
שורה תחתונה
'מי את חושבת שאת?' הוא ספר שגורם למהומה על לא מאומה. מי שאוהבת את אליס מונרו כנראה תאהב אותה גם פה. אבל, לצערי, אני לא מכירה אדם שאני יכולה להמליץ לו על הקריאה וממש ליהנות ממנה.
2 מתוך 5 כוכבים, בסולם הפליאה על מה לעזאזל כל ההתלהבות, של טלי
רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך
