אמסטרדם 1686 – בחורה כפרית בשם נלה אורטמן, בת-18, מגיעה לאמסטרדם כדי להתחתן עם סוחר אמיד בשם יוהנס בראנדט, שגר עם אחותו חדת הלשון, מרין. למעשה ביתם הוא אחד הבתים המפוארים ברובע העשיר ביותר של העיר. כשיוהנס נותן לנלה את מתנת הכלולות שלה – בית בובות, היא מבחינה שהוא העתק מדויק של הבית בו הם גרים. באמצעות בית המיניאטורות הזה אט-אט היא מכניסה חיים למצבים שמתורגמים לחיים האמיתיים. אין לה שליטה על הדמויות והפרטים שנכנסים לבית הבובות. ככל שהוא מתמלא כך מתגלה דרכו סיפור מתח ומתעוררים סימנים ברורים לסכנה ברורה ומוחשית, בו מצויים כל דיירי הבית. דרך המיניאטורות הללו נלה גם מנסה לפתור את התעלומה.

ג'סי ברטון היא שחקנית תיאטרון בריטית צעירה שהפכה לסופרת לראשונה בזכות הספר הזה. נכון להיום הספיקה לכתוב בסך הכל שלושה ספרים. "המיניאטורות, ספר יפהפה, משכר ומפעים במתח המקופל בין דפיו, הוא סיפור מופלא על אהבה ואובססיה, על בגידה ונקמה, על מראית עין ואמת" היללו אותו בחו"ל וגם בארץ… לכי תתווכחי עם רשימת רבי-המכר של 'ניו-יורק טיימס'  ושל ה'טיימס' הלונדוני… ובאמת המספרים מראים שב-2016 נמכרו יותר ממיליון עותקים מהספר, בלא פחות מ-37 מדינות. אבל אחד היתרונות הגדולים של רשת האינטרנט היא שאשליות של טוב לא מחזיקות מעמד ברשת לאורך זמן, והאמת זולגת החוצה. הביקורות ברשת לא טובות – לא מבינים למה הספר הזה הפך לרב מכר, ורבים טוענים שזה בכלל ספר משעמם. האמנם?

אהבתי

את אמסטרדם ואת מרכיבי המתח ששזורים לאורכו. חציו הראשון נבנה יפה ומעניין, הסיפור הקלאסי על נערה כפרית בעיר הגדולה ממלא עולמות עבורי. אני אוהבת את 'סיפורי הפעם' האלה, אוהבת את התיאורים שעוסקים בקסמי הכפר מול תעתועי העיר, אלה סיפורים מלאי קסם מבחינתי. ובאשר לביקורות על הספר: אני מסכימה קצת עם המהללים וקצת עם המבקרים. כי האמת היא שזה לא באמת ספר משעמם, אבל בהחלט לא להיט. הוא בנוי לא רע, מבוסס על הקלאסיקה של אירופה במאה השבע עשרה, בשילוב עם סיפור מתח, שפשוט שוחק את הגימיק עליו הוא יושב מהר מדי. מה שמוביל אותי למה שלא כל כך אהבתי בספר.

לא אהבתי

שעה שרבים הריעו לטון שמוביל את הספר, לרעיון ולרקע שעליו הוצב הרומן, כמה ביקורות ציינו את הרדידות של המאפיינים, ואני מסכימה איתם. 'שיקגו טריביון' הוסיף ש"הדמויות הראשיות מורכבות, אבל ברטון לא נותנת לקוראים מבט עמוק מספיק אל תוך הפסיכולוגיה שלהן". אני מסכימה ש'המיניאטורות' נבנה יפה בהתחלה אבל מאבד מומנטום מהר מדי. כמו שכל צייר או צבעי מכיר – יש פה מעין מריחת מברשת צבע שמתייבשת לפני שמסתיימת התנועה.

הספר מעניין בתחילתו אבל מתחיל להכביד מהר מדי, לא מתקדם, חוזר על המוטיבים המרכזיים בצורה לא מעניינת שלא מצדיקה את מעט יותר מ-400 עמודיו. ככה לא מתנהג ספר שמתיימר להיות 'רב מכר' עולמי, ככה לא נכתב ספר שמתיימר להיות מקורי או יוצא דופן. מורגש שהסופרת מאוד רוצה להיות קלסיקה של ג'יין אוסטין ולא מצליחה, וזה קצת צורם למי שקראה, כמוני, את הקלאסיקות המפעימות הללו ומרגישה בהבדלים.

רגע השיא בקריאה

כשנלה מבינה שבית הבובות מאפשר לה להתמודד עם האמת בחיים. כן-כן, הגימיק של הספר הוא גם רגע השיא בחוויית הקריאה שלי. כמה חבל שהגימיק מתפוגג אל מול חוסר יצירתיות שלא מאפשרת לו לתפוח מעט יותר ומעבר למצופה.

שורה תחתונה

ספר קליל ביותר למי שרוצה לטוס איתו, או לקפוץ איתו לים, כי הוא לא דורש התעמקות יתר, לא תובעני ויכול לשמש כספר רקע לפעולות משמעותיות יותר.

שלושה וחצי כוכבים מתוך חמישה של תקווה כוזבת לספר פחות מיניאטורי…

רוצה לכתוב ספר אבל אין לך זמן או יכולת לעשות זאת לבד? זה בשבילך