כשהם מספרים לאנשים שהם כתבו רומן ביחד – The Lemon – ספר שיצא ב-8 בנובמבר 2022, כולם רוצים לדעת שני דברים: 1. מה הם עשו עם הכסף? ו-2. איך לכל הרוחות שלושה אנשים מצליחים לכתוב רומן ביחד? התשובה לשאלה הראשונה היא קלה: הם קנו ביחד דגם של מאזדה מיאטה. התשובה לשאלה השנייה מורכבת יותר. היא כרוכה בשילוב של מבנה וכאוס, מהירות והתלבטות, תחרות ושיתוף פעולה, בתוספת מספר בלתי נתפס של הודעות טקסט שהתעופפו ביניהם ובכמות בלתי נדלית של שיחות טלפון. כשמוהלים את המיקס הזה בכמות מספקת של מים וכתמי קפה – והופה – יש לך רומן! המחמיצים את התמהיל הזה סביר להניח שיאבדו את החברים שלהם בדרך, או את החלום לצאת לאור או כל סיכוי שיהיה להם אי פעם לרכוש לעצמם מאזדה מיאטה ספורטיבית ומתוקה בשליש מחיר…
ליצור מומנטום משותף
כתיבת רומן יחדיו היא צורה מאוד אינטנסיבית של שיחה, ואי אפשר לנהל שיחה מאוד אינטנסיבית כשאדם אומר משהו ואז צריך לחכות שבוע עד שחבריו יענו משהו בחזרה. למרות שבמעשה שלנו, שלושת הכותבים נמצאו בערים ובאזורי זמן שונים, היה עליהם להיות זמינים, תגובתיים וזריזים, אחרת לעולם לא היו מצליחים לפתח את סוג המומנטום שהיו צריכים כדי לגרום לזה לעבוד ולהפוך לספר. המאמץ המשותף היה מתמוסס מהר מאוד, והם היו נאלצים לוותר על החלום ולהמשיך להזיע במשרותיהם הבנאליות בשכר גבוה יותר או פחות.
דינמיקה של חדרי כותבים בטלוויזיה
הספר שלהם נכתב פחות כמו הסטריאוטיפ של הסופרים המיוסרים שעמלים על כתביהם בבדידות מייסרת, ויותר כמו האנרגיה שרוחשת בחדרים מלאים בכותבי טלוויזיה. הם התחילו לכתוב את הרומן 'הלימון' עם הנחת יסוד בסיסית – סלבריטי מפורסם מעולם הקולינריה מת בנסיבות מפוקפקות ומוציא לדרך מבצע כיסוי בו מעורבים גלקסיה שלמה של מטפלים, 'וואנאביס' ואופורטוניסטים מסוגים שונים – כולם מנסים להשתלט על הנרטיב כדי לקדם את האינטרסים שלהם.
לשם כך שלושת הסופרים של 'הלימון' יצרו זרימת עבודה שאפשרה להם לבצע זאת. הם נהגו להיפגש בימי שישי כדי לדון בעבודה של השבוע הבא, ולהקצות אחד לשני פרקים באופן שמזכיר את הדרך בה מנהלי סדרות טלוויזיה מחלקים עקרונות לפרקים עתידיים עבור כותבים בודדים.
"בניגוד לכותבים וסופרים שכותבים בעצמם, כשדברים לא הלכו, הם לא היו צריכים לשנוא את עצמם יותר מדי. הם פשוט יכלו לשנוא מישהו אחר".
הם כתבו לאורך כל השבוע, ובסופי שבוע נהגו לעבור על העבודה של כולם בזמן שהם עורכים, משפרים, שואלים שאלות, מציגים רעיונות, נכנסים ויוצאים מדיונים אינסופיים, משמיעים הערות זימה או זלזול מזדמן ומעבירים ביקורת על עבודות נחותות של סופרים, תסריטאים ובמאים שפחות העריכו. ברגע שהפרקים הגיעו למצב טוב מספיק, סיכמו ביניהם את מה שצפוי להגיע בהמשך הסיפור, וניגשו לביצוע סבב המשימות הבא. "ואז כולנו היינו הולכים הביתה או יוצאים לשתות משהו בזמן שהמשכנו לשלוח אחד לשני אינספור הודעות טקסט" הם נזכרים.
סיעור מוחות בלתי פוסק
מלבד זרימת העבודה הפורמלית של הפרויקט, הם נהגו לבלות פרקי זמן גדולים רק בכתיבת הודעות טקסט זה לזה, בדיבורים, בשיתוף בדיחות, בהצגת רעיונות תועים, בוויכוחים שהתעוררו להם בשולי Google Docs ונמשכו לצילומי מסך של מאמרים, לציוצים וקליפים של תוכניות משנות ה-90 ומה לא. הם פעלו כך כל היום בכול יום. מלבד בזבוז הזמן וההליכה סחור וסחור, הם עוררו כך עשרות רעיונות טובים שלא היו מגיעים אליהם אחרת. זו דינמיקה שעזרה להם לנסח טון ופרספקטיבה שנשארה עקבית לאורך מאמצי כתיבת הספר.
אף על פי שאף אחד מהם לא יודה שהשתתף בכמה שיעורי אלתור ופיתוח יצירתיות, עצם העובדה ששלושה אנשים שמעורבים בכתיבת ספר משותף משחקים ברעיונות שונים והם בעלי דעות דומות, העניקה לתהליך איכות מסוימת של "כן… ו?" פורה. חוש המשחק המשותף הזה היה הסיבה לכך שהפרויקט עבד – הם הבטיחו לעצמם שהעלילה תפתיע את הקוראים בכך שהם נפתחו לניסיון להפתיע את עצמם כל הזמן.
להעיף מהחלון את הייסורים
כשאת כותבת סולו את מנהלת דיאלוג פנימי מתמשך עם עצמך. את מנסה רעיונות על עצמך, מבצעת בחירות ופיתולי עלילה בעצמך ותוהה בעצמך אם משהו ממה שכתבת באמת טוב? זה סוג של עבודה שכרוך בכמות נכבדה של ייסורים, אשר מתפרקים לאחר מכן בצורת עשרות ציוצים מביכים על אודות 'כמה קשה הכתיבה', ציוצים שלאחר מכן זוכים למנה של לעג מפי אנשים שעבודתם באמת קשה ברמה הנפשית והפיזית.
אבל כשכותבים עם חברים כל השאלות המייסרות הללו מעובדות יחדיו וכך מצטמצמות עד שהן עפות מהחלון. הפלא ופלא; בדרך כלל מתגלה שניתן לפתור אותן באמצעות כמה הודעת טקסט או שיחות טלפון מזככות וקָתַרְתיות. אם אחד מהשלושה נאבק בבחירה זו או אחרת, הוא נהג לשאול את השניים האחרים וביחד קיבלו החלטה; כשתהו בין אם משהו הוא באמת טוב או לא שאלו את השניים האחרים וקיבלו פסק דין מסכם חיובי יותר או פחות; אם קו עלילה לא התיישב טוב אבל לא יכלו לחשוב על קו טוב יותר, פתחו את הדיון לסיעור מוחות שנועד לנענע את כספת הרעיונות שבמוחם המשולש, וכמעט בכל פעם קיבלו קו עלילה טוב יותר. הדיאלוג הפנימי הבודד והמיוסר, זה שנודע כגורם לכל הצרות האנושיות, החל מבעיות עצירות, דרך קרעים בנישואין ועד להתנודדות שיכורה באמצע הרחוב תוך האשמת כלבים שוטים בגניבת חייך – הומר עבורם בדינמיקה משולשת ובהתלוצצות ערה ולעתים מזדמנות אף פרודוקטיבית.
והכי חשוב, בניגוד לכותבי סולו שזוכים בפי כל לשם סופרים, ובניגוד לאלה שכותבים בעצמם (רובנו), כשדברים לא הלכו להם, הם לא היו צריכים לשנוא את עצמם יותר מדי – הם פשוט יכלו לשנוא אחד את השני…
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
נפרדים לשלום מ'בלוק הכותבים'
כתיבת ספר עם שותפים היא אמנם לא נפוצה. היא לא נפוצה כי היא דורשת פעלתנות משותפת וסינרגיה משולשת, מרובעת או אפילו זוגית, שלא מן המניין. ובזמן שהיא לא נפוצה היא בהחלט התרופה הטובה ביותר למה שמכונה 'בלוק סופרים', או מחסומי כתיבה מסוגים שונים. כשיש לך מטלות ומועדים משותפים, ימי הכתיבה חסרי הצורה בדרך כלל מקבלים מבנה משל עצמם. כשיש לך משתפי פעולה מוכשרים, והם נותנים לך פרק חזק לעבוד עליו, האינסטינקט התחרותי שלך ידחוף אותך לכתוב כמו משוגעת כדי לעלות עליהם או לפחות להשתוות אליהם, גם אם לא ממש מתחשק לך באותו יום. זה כוח מניע עצום שסופרים שנתקלים בבלוק כותבים חולמים שיעמוד לרשותם בכל פעם שהם צריכים אותו.
בנוסף, כשכותבים ביחד, כולם נמצאים בתוך הסירה הזו ביחד בזמן שה'כסף מונח על השולחן'. זה אומר שאם מישהו מהקבוצה 'מפיל את הכדור', הוא כמו גונב כסף מחבריו. זו פעולה שעלולה לסיים את הידידות, ושולחת אותך בחזרה לניסיונות של כתיבת רומנים בעצמך – משימה שרק מעטים באמת מצליחים לעמוד בה.
להתנער מאחריות (לא באמת)
זה משחרר להפליא לכתוב עם אנשים אחרים, במיוחד כשאת עושה את זה תחת שם בדוי, כפי ששלושת הכותבים שלנו עשו תחת שם העט S.E.Boyd כי כשזה מגיע לכל הנושא של הבעלות והקרדיטים התוצאה היא מבלבלת. הקוראים לא יודעים מי עשה מה. עם שם עט לא רק שאת פחות מודאגת ממה שאנשים חושבים על מה שכתבת, אלא שאת יכולה גם לכתוב משהו ממש עלוב ואז להעמיד פני תמימה שאין לה כל קשר לזה. שם עט מאמץ לך חופש ו'שחרור מאחריות' שמניח את הדעת. שאלות כמו "מי כתב את סצנת צלחת הגבינה הגסה ב'הלימון'?" יכולות כעת לזכות בתשובה: "לא יודעת… זה יכול היה להיות כל אחד מהם!".
בעצם זה לגיטימי ליהנות מכתיבה
עד כה כולנו נטינו להאמין שכתיבה היא מעשה של בדידות, שכתיבה היא כאב, שכתיבה היא קשה, ושלא ניתן להפיק כתיבה טובה בלי מנה גדולה של ייסורים. ואת האמת הזו קבלנו מאנשים שבחרו באופן פעיל בחיי הכתיבה! אולי בגלל שהעבודה הפיזית שכרוכה בהוספת מילים לאיזה מעבד תמלילים אלקטרוני היא כל כך קלה, יש איזושהי אמונה תת-מודעת שהדרך היחידה לגרום לזה לעבוד היא להגביר את עוגמת הנפש שכרוכה בכתיבה. אף אחד, כך רובנו נטינו לחשוב עד המאמר הזה, אף אחד לא יכבד את הכתיבה שלנו אם יגלה שזה היה תהליך מהנה וקל.
אבל שלושת הסופרים שלנו, אותם אלה שבזכותם עלה בכלל מקבץ המילים הזה, הגיעו לכאן כדי לומר גם לך שאת/ה יכול/ה לקיים שיתוף פעולה יצירתי ומהנה עם אחרים בעת כתיבת רומן. שיתוף פעולה שגם מייצר משהו ששווה לקרוא וגם לא הורס את היכולת המובנת שלך להכיר אחרים טוב יותר וליהנות מחברתם.
