אם אתם כותבים, או רוצים לכתוב – זה לא פוסט שכדאי לדלג עליו. כי יש קולות שברגע ששומעים אותם – הם נשארים בראש לתמיד. ריי ברדבורי היה אחד מהם. לא רק בגלל שכתב את פרנהייט 451 או את דברי הימים של מאדים, או היה חלק מצוות הכתיבה של מובי דיק (1956), אלא כי הוא דיבר על כתיבה כמו שמכשף מדבר על קסמים: ברצינות תהומית ועם עיניים נוצצות של ילד.
ולא סתם הוא הפך לאחד הסופרים/תסריטאים האהובים והמשפיעים של המאה ה־20. ברדבורי לא נולד עם עט־קסמים ביד. הוא התאמן, נפל, קם וכתב, המון. ויותר מכול? נדמה שרצה ללמד גם אחרים לעשות את זה.
אז הנה חמש עצות כתיבה מפיו של המאסטר, עצות מהזן שמריח מדיו ונשען על הרגליים האחוריות של מכונת הכתיבה:
1. "אני מאתגר אתכם לכתוב 52 סיפורים גרועים”
לדבריו כתיבת סיפור קצר ביום מרחיק רומן גרוע. רומן זה נחמד. אבל בואו נדבר תכלס – לכתוב רומן בתור התחלה זה כמו לקפוץ לים סוער לפני שלמדת לשחות. לכן ברדבורי המליץ: כתבו סיפור קצר אחד בשבוע במשך שנה.
לא משנה אם הסיפורים הראשונים גרועים. להפך – הם כנראה יהיו. אבל אחרי 52 מהם? הסיכוי שתכתבו גרוע שואף לאפס. כי כל סיפור הוא מקפצה, כל שבוע כתיבה הוא אימון, ובסוף – הופכים לטובים בזה.
זו שיטה שגם מכניסה כותבים לקצב. כי כשיש לכם תוצר קטן בדמות סיפור קצר כל שבוע, כותבים מתחילים לא רק מתקדמים – הם מתחילים להרגיש כמו סופרים
2. כתבו את מה שאתם אוהבים (לא את מה שנראה חכם)
"אהבה היא התשובה להכול” אמר ברדבורי והתכוון, בין היתר, לכך שכשהוא היה צריך רעיונות, הוא לא פנה לספרי פילוסופיה – הוא הקשיב לילד הפנימי שבו. זה שאוהב חלליות, דינוזאורים, קוסמים ואימה. הילד הזה בחר בשבילו את הנושאים.
אז אם לא ברור לך על מה לכתוב – ברדבורי ממליץ להכין רשימה של עשרה נושאים שאהובים עליך, ואז לכתוב על כל אחד מהם סיפור קצר. או שיר. או חיבור. פשוט לתת ללב להכתיב את המתרחש על המקלדת
3. בלי מטאפורות אין סיפור
“התרחקו מהאנתולוגיות המודרניות” אמר. הן טובות אולי לאקדמיה, פחות ללמידה. בעיניו סיפור טוב הוא סיפור עם מטאפורה, או מיתוס, או דימוי, או סמל. משהו שמחזיק את רוח הספר.
“אנחנו צריכים ליצור דימויים כדי לשרוד” אמר, “זה לא עניין של סגנון – זו שפת החיים.”
אז כתבו כל דבר עם שכבה נוספת. תנו לקוראים לחפור ולמצוא את המשמעות. ככה בונים עומק, וככה מתכוננים לכתיבת רומן טוב
4. לקרוא, ולקרוא, ולקרוא
רוצים לכתוב מטאפורות כמו גדולים? תלמדו מהגדולים. כל לילה לפני השינה, כך המליץ ברדבורי, קראו סיפור קצר, שיר אחד, ומאמר אחד, כל פעם מז’אנר אחר. מוחכם יתמלא ברעיונות, הסגנון יתחיל לזרום, ובלי לשים לב – תכתבו טוב יותר, ולו רק כי ספגתם את זה בקריאה.
ואם אתם שואלים את מי כדאי לקרוא, הנה כמה שמות שהציע: אדגר אלן פו, וושינגטון אירווינג, נייג’ל קניל, קתרין אן פורטר, הרמן מלוויל ונתנאל הות'ורן, בין היתר
מהסיפור שלך — לספר שלך
יש לך ספר בראש?
שאלות קצרות יעזרו לך לעשות סדר ולגלות מאיפה מתחילים
5 שאלות קצרות · בקצב שלך · בלי התחייבות
5. אל תחשבו. תרגישו
ברדבורי לא האמין ב"טיוטה מושלמת ראשונה". הוא האמין ב"טיוטה אמיתית ראשונה". כלומר: תכתבו בלי לעצור, בלי לחשוב, בלי לשפוט.
“יש לי שלט מעל מכונת הכתיבה שכתוב עליו ‘אל תחשוב… אם אתה חושב – אתה חוסם את עצמך. תרגיש. תן ליד לזרום.”
שלב התיקונים יבוא אחר כך. לא צריך לרוץ ולערוך את הפסקה הראשונה עשרים פעם. קודם תוציאו את הסיפור החוצה – כמו שהוא. אחר כך תנקו, תשייפו, תבריקו.
ברדבורי כתב את הסיפור הראשון שלו בגיל 12, ואת פרנהייט 451 רק כשמלאו לו קרוב ל-30.
הוא לא מיהר. הוא התנסה. הוא התמיד והוא האמין.
אז אם יש לכם חלום לכתוב – הפסיקו לחכות להשראה המושלמת, או לזמן הפנוי המיוחל. קחו את המקלדת, הקשיבו לילד הפנימי, תרגישו, תכתבו – והכי חשוב: תתמידו. כי אולי אתם לא סופרים כאלה גרועים. אולי פשוט עוד לא התאמנתם מספיק.
ברדבורי האמין שיש לכתוב טיוטות ראשונות ללא כל הפרעה. כל דבר שעולה בראש צריך להיכתב. (זה נקרא לעתים קרובות "טיוטת הקאה"). הוא האמין שהאמת טמונה במהירות. ככל שמסיימים את הטיוטה הראשונה מהר יותר, כך שומרים טוב יותר על מהות הרעיון המקורי. חשיבה בזמן הכתיבה היא כמו חסימת כתיבה אינטואיטיבית.
לאחר שסיים את הטיוטה הראשונה של סיפוריו, ברדבורי התמכר לתיקונים איטיים ויסודיים עד לטיוטה הסופית, ואז התפנה לנתח את הכל עם השכל. כך הבטיח שרעיונות טובים לא ייזרקו לפח בלהט הרגע.
ריי ברדבורי היה אדם מאמין. הוא האמין בכתיבה, האמין בקריאה. האמין ביכולתם להוציא סופרים גם מאלה שלא בטוחים שיהיו סופרים. הוא, למשל, החל לכתוב סיפורים קצרים בגיל 12 וכתב את סיפורו הקצר "הראוי" או "המקובל" הראשון בגיל 22. הוא חיכה והתאמן בסבלנות עד שהיה מוכן להתחייב בפני עצמו לרומן הראשון שלו, והתחיל את "פרנהייט 451" כשהיה כמעט בן 30.
ברדבורי כבר לא איתנו מזמן. הוא נפטר בשיבה טובה בגיל 91 בשנת 2012, אבל הותיר אחריו מורשת כתיבה ומסר: מבחינתו, כל ההמתנה והתרגול שנדרשו ממנו כדי להגיע, לכתוב ולהפוך לסופר/תסריטאי היו שווים את המאמץ ואת הסבל, ולא בגלל התארים. אז אולי גם את/ה לא סופר/ת כל כך גרוע/ה? אולי פשוט לא התאמנת מספיק? ואולי, רק אולי עכשיו יותר ברור לך איך לאמן את העט/מקלדת ואת מוחך לכתיבה שכל כך מדגדגת לך.
